הדימוי הכי טוב ששמעתי לדונלד טראמפ זה שהוא כמו צינור כבאים שני צול עם לחץ מים אדיר. צריך מישהו או אפילו כמה אנשים עם כוח אדירים כדי להחזיק את הצינור שלא ישתולל וישפריץ לכל הכיוונים.
בימים האחרונים נראה שהצינור השתחרר. מצד אחד, מצטברים עוד ועוד דיווחים על משא ומתן תכליתי לסיום המלחמה, שמטרתו הסכם שיטפל בנושא הגרעין האיראני ושאר סעיפי הביטחון שמדאיגים את ישראל ואת בעלת בריתה ארה"ב. מצד אחר, אלפי לוחמי מארינס עושים דרכם למפרץ הפרסי כשדיוויזיה 82 המוטסת היא רק חלק מהכוח. היעדים ידועים: השתלטות על אי הנפט חארג' וחופי מצר הורמוז.
וכל עוד המשא ומתן לקראת המשא ומתן ואולי הסכם מתנהל, נמשך הבליץ הצבאי של חיל האוויר של ישראל ושל חילות האוויר של ארה"ב. בשונה ממלחמות העבר, העליונות האווירית הטכנולוגית עם החימוש המדויק בחיזוק מודיעין ברמה אחרת מקנה יתרון לכוחות המערביים התוקפים. מאז מלחמת וייטנאם התפתחה תיאוריה ששום דבר לא ינצח את לוחמת הגרילה של מהפכות העולם השלישי. השילוב האווירי־מודיעיני שהפגינה ישראל מייצר גלי הדף תודעתיים: הנה, גם אוהבי המוות שמוכנים להקרבה ללא גבול מובסים. פרשנים ציינו את נכונות האיראנים למשא ומתן כשהם עדיין תחת הלחץ הצבאי ככזו שמצביעה על נחיתות בכיוון סף תבוסה.
ערן שישון ממכון אתחלתא קובע שהאיראנים כבר הפסידו, אך בכוחם לרתק את שתי בעלות הברית באמצעות הטילים ובאמצעות יצירת תוהו ובוהו כלכלי, כדי למנוע מהן ניצחון. על הפסד אין מה לדבר. ישראל וארה"ב לא מפסידות, אבל כרגע נראה שטראמפ עצמו מתחיל לאבד תמיכה בציבור האמריקני. כך לפחות מראה הסקר האחרון של "רויטרס" ו"איפסוס". התמיכה בו צנחה מ־40% פלוס ל־%36 בלבד, וזו תולדה של קמפיין חזק נגד המלחמה.
יש כאן פרדוקס. בדומה להסכם שנכפה על חמאס לוותר על יותר ממחצית שטח הרצועה ולשחרר את כל החטופים, גם הפעם מסתמן שמעצמה מוסלמית, פקיסטן, היא המתווכת ועליה יוטל חלק מהמשימה. בשנה שעברה היו אלה טורקיה וקטאר שהוליכו את חמאס להסכם.
הדרישות של ישראל כדי להיות רגועה ידועות: קודם כל גורל האורניום המועשר, ואחריו המגבלות שיוטלו על פרויקט הטילים. בארה"ב מזכירים כי פקיסטן היא זאת שתיווכה לניקסון ולקיסינג'ר את התמרון החשוב ביותר של המחצית השנייה של המאה ה־20: המסע לבייג'ינג לשתיית תה עם מאו וז'ו אן לאי. פקיסטן היא מדינה גרעינית מוסלמית, ונראה שאין לה עניין שתהיה מדינה גרעינית כמו איראן בסביבתה.
מול ההסכם "הטוב" שאולי ייחתם עומדת האופציה לממש עד תום את היתרון ההיסטורי שרכשו ישראל וארה"ב נגד ארגוני הרצח שיש להם מדינה. למעשה, זה רק עניין של נשיכת שפתיים והתמדה. אבל בדרך הלא קצרה הזאת אל נקודת השבירה של המשטר האיראני הולכת ומצטברת הטראומה האפורה של תושבי ישראל, ובייחוד הצפון. נכון, אפשר לעמוד באבידות ובפגיעות החומריות, אבל מסתמנת פגיעה מורלית וכלכלית. הסכם טוב גם עשוי לחזק הנהגה אלטרנטיבית שתשנה את דפוסי ההתנהגות של איראן בזירה האזורית והעולמית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו