שלושה שבועות לתוך המלחמה מול איראן וחיזבאללה, נדמה לפעמים שהמשטר האיראני לא נשבר ועומד איתן. זו תמונה שמשודרת דרך כלי התעמולה והתקשורת האיראנים ובצער רב חוקרים ופרשנים רבים בישראל ובמערב מאמצים אותה, כי הם פשוט חסרי סבלנות. אך אם נבחן עמידה של מדינה בקריטריונים אמיתיים, כלכליים, מערביים ופיזיקליים, נראה בבירור כי המשטר בבעיה קשה ועומד על סף התהום.
חוסן למראית עין: מה שמפרשים במערב או בקרב פרשנים מסוימים כ"חוסן" של המשטר (היכולת לשרוד סנקציות, מחאות פנימיות ולחצים חיצוניים), הוא למעשה שלב מתקדם של התפרקות מובנית.
המעבר מ"מדינה" ל"כוח כובש": המשטר האיראני הפסיק לתפקד כמדינה המספקת שירותים ורווחה לאזרחיה, והפך לכוח צבאי-אידיאולוגי שמתנהג כמו "כוח כיבוש" בתוך ארצו שלו. הוא נשען אך ורק על דיכוי ולא על לגיטימיות.
אסטרטגיית ההישרדות היא הבעיה: הפעולות שהמשטר נוקט כדי לשרוד בטווח הקצר (דיכוי אלים, התרחבות אזורית באמצעות שלוחים כמו חיזבאללה, והזנחת הכלכלה לטובת תקציבי ביטחון) הן בדיוק הפעולות שמאיצות את קריסתו בטווח הארוך. זהו "מעגל קסמים" שבו כל צעד של הגנה עצמית מחליש את היציבות הבסיסית של המדינה.
"תוכנית הקריסה": למשטר אין באמת פתרון לבעיות היסוד של איראן, ולכן הוא פשוט "מנהל את הקריסה". כלומר, הוא מוכן להקריב את המרקם החברתי, את הסביבה ואת הכלכלה של איראן, ובלבד שהליבה השלטונית (חמינאי הבן ומשמרות המהפכה) תישאר בשלטון יום אחד נוסף.
התלות בכוח צבאי: ככל שהלגיטימיות הדתית והפוליטית של המהפכה דועכת, המשטר הופך למיליטריסטי יותר. זהו סימן לחולשה, לא לחוזק – משטר חזק אינו זקוק לטבח בנתיניו כדי להישאר בשלטון.
ומעבר לכותרות כלליות, ניתן למנות את הישגי ישראל (וגם ארה"ב) במלחמה ולהבחין בפגיעה קשה עד כדי השמדה חלקית שלו, דבר שלא קורה לא כלפי ישראל ולא כלפי ארה"ב (כי המשטר באיראן אינו מצליח לפגוע בנכסי המדינה בישראל כמו בסיסי צהל ובפרט חיל האויר והגורמים האמונים על ההגנה על ישראל, הכלכלה לא נפגעת וישראל מצליחה לנהל שגרת קיום מעבר למצופה, לכן המשטר האיראני ממקד בתסכולו את אש הטילים כלפי בנייני מגורים ואזרחים, וגם שם ההישג שלו, עם כל הכאב בצד שלנו, הוא זעום).
חיסול בכירי המשטר האיראני: המנהיג חאמינאי, שר המודיעין ובכירי משרדו, ראש המל"ל האיראני לאריג'אני ומי שניהל בפועל את איראן בחודשים האחרונים, האסטרטג הצבאי של המשטר, שמחאני, מפקדי ובכירי משמרות המהפכה ועוד.
יודגש כי אומנם מונו מחליפים לאישים אלה אך במקרה של איראן, המחליף לעולם לא נכנס לנעלי קודמו, ולדוגמא, מג'תבא, בנו של המנהיג הקודם שחוסל, לא מראה עצמו בציבור וחושש מחיסול. אין תקדים בכל ההיסטוריה האיראנית לשליט שלא נראה בשטח ולא נתן רוח גבית לתומכיו, ולכן מקרה זה ודומיו מחלישים מאוד את המשטר, כי נדמה שהמנהיג החדש לא מעורב בקבלת ההחלטות בעת קריטית זו ואין יכולת לקבוע אם ממשיכים במלחמה או לא.
בסיסי ומתקני משמרות המהפכה, בין אם מיועדים לקידום תכנית הטילים או דיכוי העם. אלה סוגיות שקשורות זו בזו באיראן ואם אחת נפגעת אז גם השניה, ובנוסף הדבר עשוי להעניק אומץ לציבור כדי לחזור ולמחות נגד המשטר ולפתוח נגדו חזית נוספת.
מתקני ומדעני גרעין, האיום הקריטי ביותר נגד ישראל והעולם המערבי, ובכל יום אנו מתבשרים על פגיעה בעוד מתקן ואף חיסול מדענים.
בשל הישגים אלה ועוד סיבות, אין להתבלבל בין האכזריות והעקשנות של טהרן לבין "חוסן" אמיתי. המערכת נמצאת בתהליך של קניבליזציה עצמית, שבו היא אוכלת את המשאבים של המדינה כדי להחזיק את המבנה השלטוני בחיים, מה שמוביל בהכרח לנקודת שבירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו