קודם "ביידן תציל אותנו!" - ועכשיו נזכרים ב"התערבות זרה"?

לפני שבכלל מתחילים להתייחס ברצינות - וצריך להתייחס ברצינות - להפצרות של הנשיא טראמפ לסיום משפט נתניהו, כדאי להוריד מהשולחן את קמפיין הנגד שמגיע מכיוון הנשיא הרצוג, מפלגות האופוזיציה, מחוזות קפלן וחלקים גדולים בתקשורת. בלתי אפשרי לקחת ברצינות את טיעוני הקש שלהם על "עניין פנימי" ו"והתערבות זרה".

אפשר לקרוא לזה וואטאבאוטיזם, אם זה עוזר למישהו להרגיש טוב עם עצמו. אני ברשותכם אקרא לזה מוסר כפול, או פשוט שקר. לא רק שמעולם לא היה להם אכפת מריבונות מדינית, ולא רק שמעולם הם לא נרתעו מקריאה להתערבות זרה בענייניה הפנימיים של ישראל, אלא שכמעט בכל צומת של דילמה לאומית, הם התחננו שהעולם "יציל אותנו מעצמנו".

איפה היתה הדאגה הזאת כשמגיש הטוק-שואו החביב על הרל"ביסטים הניף שלט "ביידן תציל אותנו!" (באנגלית) באמצע שידור, בזמן המחאות נגד הרפורמה המשפטית? האם הם הקיאו מקרבם את מובילי המחאה שהדפיסו והניפו שלטים בנוסח זה בהפגנות? האם הם נזעקו כראשי המחאה קראו למנהיגי העולם להחרים את נתניהו באו"ם, חודש לפני 7 באוקטובר?

לא זכור לי שבית הנשיא הזדעק ככרוכיה על "התערבות זרה" כששגריר גרמניה בישראל התיישב בחוצפה באולם בג"ץ בדיון על חוק הסבירות - כדי לאותת בנוכחותו מסר דיפלומטי גס שבגסים. לא זכור לי שח"כים מהאופוזיציה כיבו את המסך בזעם כשהקרינו נאום תמיכה של ראש ממשלת ספרד בהפגנה בקפלן.

אנחנו מדברים על מחנה פוליטי שחלק עצום מהפעילות החוץ-פרלמנטרית שלו חי על חשבון תרומות עתק של ממשלות זרות, בעיקר אירופאיות; שחלק גדול ממובילי הדעה שלו תומך בגלוי בהפעלת לחץ מדיני על ישראל, ושאחד ממנהיגיו המרכזיים הפך את האיום ב"צונאמי מדיני" לאמצעי לוחמה פסיכולוגי נגד אזרחי ישראל וממשלתה.

את הדברים האלה כדאי מאד לזכור, לפני שבכלל טורחים להתייחס ללחץ התעמולתי על "התערבות זרה", ולא רק ברובד העקרוני. גם ברמה הטקטקית: שוב הוכח שבומרנג שמשליך השמאל בקוצר רואי - חסימת כבישים, היטפלות לאישי ציבור, ועכשיו קריאה ללחץ בינלאומי - חוזר להכות בו בעוצמה. עכשיו הם נזכרים שישראל היא מדינה ריבונית ושאסור להתערב בענייניה הפנימיים? זו בדיחה.

קטנוניות וכפיות טובה

והנה המענה לגופו של עניין: משפט נתניהו הוא פארסה משפטית ומקצועית שהיתה צריכה להסתיים מזמן. הוא חולל נזק בל יתואר ליציבות הפוליטית והלאומית, ושיבש את היכולת של חלקים עצומים בציבור להאמין למילה שיוצאת מפיהם של ראשי מערכת המשפט והאכיפה. העובדה שהמשפט הנלעג הזה נמשך באין מפריע חרף משברי-על, ממגיפת הקורונה ועד מלחמת התקומה, היא על סף חבלה מכוונת בביטחון הלאומי של ישראל.

נכון, מערכת המשפט הישראלית צריכה להיות עצמאית, מוגנת מכל לחץ מדיני. אבל בעולם האמיתי, לחץ תקשורתי פועל גם פועל על השופטים; המחנאות האידיאולוגית משפיעה ועוד איך על הפסיקה, ו"רוח המפקד" מלמעלה מסמנת לבתי המשפט ולייעוץ המשפטי בדיוק לאן ללכת. אי אפשר להמשיך להיתמם, כאילו בתי משפט בישראל הם מעבדה סטרילית שפועלת בתנאי בידוד. מערכת המשפט בישראל היא תבנית נוף ברנז'תה.

אלא שעכשיו נוצר מצב חדש, שבו שני מנהיגים בשיעור קומה היסטורי, מובילים מלחמה בסדר גודל עולמי נגד ציר הרשע, במאבק להוריד על הברכיים, ואולי אפילו לחסל, איום קיומי על ישראל. הם לא סתם "משתפים פעולה" במבצע צבאי. הם שותפים מלאים בשיקום כושר ההרתעה של הדמוקרטיות המערביות נגד ציר הדיקטטורות-הפונדמנטליסטיות. הם מנצחים כעת יחדיו על הפעולה המורכבת, הגדולה, המתאומת, והמשולבת הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. חיילים אמריקנים כבר נפלו במערכה הזו.

זה הרקע שממנו מגיעה הדרישה של טראמפ; לא כטובה עבור חבר, אלא כאינטרס אסטרטגי. עם כל הכבוד לאגו של אביחי מנדבליט ושי ניצן, ועם כל ההערכה לתקנון הרשמי, השותפות הזו חשובה יותר מהצלת שאריות הכבוד של הפרקליטות.

הנשיא הרצוג היה צריך לפעול מזמן. ואם היו לו כושר שיפוט היסטורי, יכולת קבלת החלטות וכריזמה מנהיגותית - הוא כבר היה מטיל את משקלו בסוגיה הזו ב-8 באוקטובר 23'. אבל הרצוג לא התעלה בזמן לגודל השעה והתמהמה כאילו כלום לא בוער בחוץ. כך הוא הכניס את עצמו לפינה מביכה, שבה הוא לא יכול לקבל כל החלטה מבלי להיראות כמי שקרס תחת הלחץ של טראמפ - או להפך.

במחשבה שנייה, אולי מלכתחילה לשם הוא כיוון. כך או אחרת, התוצאה היא שהממסד הישראלי, העוין את נתניהו, נראה היום כפוי טובה, קטנוני וחסר כבוד כלפי השותף האסטרטגי הגדול של ישראל וכלפי האינטרסים של אמריקה. בהתנהגות הקרתנית הזו יש משום חבלה ביודעין בביטחון הלאומי.