אי אפשר לדעת מה היו פני המציאות כיום אילו מלחמת 12 הימים עם איראן ביוני 2025 הייתה נמשכת עוד שבועיים, וישראל הייתה מעזה לחסל במהלכם את עלי חמינאי.
ייתכן שהמציאות האזורית הייתה נראית עכשיו אחרת לגמרי. ייתכן שלמעלה משלושים אלף הקורבנות בהתקוממויות האזרחיות באיראן שלאחר המלחמה ההיא – לצד מאות אלפי העצורים, הפצועים והמורתעים – היו מוצאים באותה נקודת זמן את החלון ההיסטורי להפיכה שלטונית. ייתכן שהיו מצליחים לבצע אז את מה שאולי היום קשה לבצע בלעדיהם. לעולם לא נדע.
שאלה דומה, שמעולם לא נשאלה במשקל הראוי לה, היא מה היה מתרחש במזרח התיכון אילו בשנת 2013 הייתה לישראל התעוזה לחסל את בשאר אסד, טרם התבסס הציר הרוסי-איראני בדמשק. ייתכן שישראל הייתה יכולה כבר אז לחבור לדרוזים ולכורדים, לעצב מרחב השפעה חדש בצפון ולמנוע את התבססות איראן על גבולנו. לא פחות חשוב: ייתכן שהפלת אסד הייתה מונעת את התבססות חיזבאללה בלבנון ככוח צבאי חצי-מדינתי הנשען על עומק אסטרטגי סורי. משטר אסד שימש עורק לוגיסטי, מדיני וצבאי להזרמת נשק, מומחים ויכולות מתקדמות מאיראן לחיזבאללה. כריתת העורק הסורי בזמן הייתה עשויה לשנות את מאזן הכוחות בלבנון עצמה ולייצר אפקט אזורי משמעותי יותר מהאפקט שנוצר ב-2024 עם נפילת אסד ושעליו אנחנו כה אוהבים להתרפק.
במקום זאת בחרנו בזמן אמת באסטרטגיה פסיבית של "לאחל הצלחה לכל הצדדים" – מדיניות של המתנה זהירה, שהשאירה את הזירה בידי אחרים. התוצאה הייתה כניסת איראן וטורקיה לסוריה, העמקת האחיזה האיראנית סביבנו והפיכת לבנון למרחב חופשי לבניית תשתית התקפית מול ישראל.
כך נולדה גם תפיסת המב״מ – המלחמה בין המלחמות. לאורך שנים סיפרנו לעצמנו סיפור הצלחה: מאות תקיפות, סיכולים, מניעת אמצעי לחימה "שוברי שוויון". ואכן, ברמה הטקטית היו אלה הישגים מרשימים. אך במקביל טבעת החנק האיראנית הלכה והתהדקה סביב צווארנו. איראן ביססה מיליציות, תשתיות מודיעין, מערכי טילים וכטב"מים, והעמיקה את אחיזתה בזירה הסורית, הלבנונית, העיראקית והתימנית. העניבה הזו, שנכרכה לאיטה, הוצגה כהישג בלימה – בעוד שבפועל היא המשיכה להתהדק. רק לאחר 7 באוקטובר העזנו לקרוא לה בשמה ולהבין את עומק החדירה וההתבססות ואת מחירה.
ישראל מאוהבת בהישגים טקטיים. פעם אחר פעם אנו משכנעים את עצמנו שהטקטיקה הווירטואוזית שאנו מפגינים היא בעצם הישג אסטרטגי. כך הייתה "אסטרטגיית הסבבים" מול חמאס – סדרת מבצעים שהניבה הישגים צבאיים מרשימים. לציבור נמכר הנרטיב של חמאס מורתע ומוחלש. בפועל נמנענו מהכרעה ומהחלטה לפרז את עזה כבר ב-2014, כשהמחיר היה נמוך לאין שיעור. התמכרנו לטקטיקה במשך עשור – ושילמנו באסטרטגיה. ההתפכחות ב-7 באוקטובר הייתה כואבת בהתאם.
כך גם במלחמת 12 הימים. הישג טקטי, מודיעיני וצבאי, שהציג עליונות ברורה. אך מיד לאחריו סופרו לציבור בדותות אסטרטגיות מנחמות: האיום הבליסטי מאחורינו, הגרעין מאחורינו, איראן מורתעת. תשעה חודשים לאחר מכן התברר כי לא כך. הבנו – באיחור – שרק שינוי משטר בטהרן יביא לסיום הסיפור. כל השאר הם סבבים.
כך גם בזירה הצפונית. גם מול חיזבאללה הוצגו הישגים טקטיים כהישג אסטרטגי – עד שהתעוררנו שוב לרקטות על חיפה. חיזבאללה, כך התרגלנו לומר בחודשים האחרונים, מכיל ומורתע. אלא שהכלה איננה אסטרטגיה, והרתעה איננה תחליף לשינוי מציאות.
עליונות אזורית אינה נמדדת רק בהישגים קינטיים – מרשימים ככל שיהיו – או בחיסול ממוקד של מנהיג כזה או אחר. עליונות אזורית ותעוזה מדינית נבחנות ביכולת לייצר שינוי מדיני-אסטרטגי. שינוי כזה מחייב אורך נשימה, נכונות לשלם מחיר והבנה בהירה של מטרות אסטרטגיות – לא מטרות נקודתיות.
ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית שספק אם תחזור: שינוי מציאות באיראן באמצעות חילופי שלטון. אין מדובר רק בצורך ההכרחי לחסל את האיום הצבאי האיראני – איום של גרעין, טילים ופרוקסיס. הפלת המשטר באיראן היא קריטית לעתידה של ישראל, משום שהיא תאפשר לה לבנות גוש אזורי אפקטיבי נגדי מול ציר טורקיה-קטר-פקיסטן – ציר שבשנים הקרובות עלול להתגבש לכדי אתגר אסטרטגי מורכב בהרבה.
התשובה של ישראל לציר האחים המוסלמים אינה יכולה להסתפק בהכלה ובתפילה שהרסנים וההגבלות על טורקיה וקטאר יהיו שונים מאלה שהושתו על איראן. על ישראל לשאוף לבסס גוש נגדי ברור: ישראל-הודו-יוון. גוש של מדינות ריבוניות, פרגמטיות, השואפות ליציבות ולמאבק באסלאם הפוליטי הרדיקלי. אליו יצטרפו מדינות מתונות נוספות באזור ובראש ובראשונה איראן שאחרי המלחמה.
איראן ביום שאחרי האייתוללות – איראן המבקשת להשתלב בעולם ולא להבעיר אותו – יכולה וצריכה לשלב ידיים עם ישראל לבלימת הציר האסלאמיסטי הרדיקלי ולהיות מרכיב ליבה ביצירת מאזן אסטרטגי שיאפשר יציבות אזורית לאורך זמן. ישראל ואיראן מצאו עצמן באותו צד בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת – ברית מיעוטים אל מול רדיקליות ערבית מסוכנת. כאז, כן היום.
ואם ארצות הברית לא תאפשר את אורך הנשימה הדרוש לשינוי כזה – אם תעדיף שוב ניהול סיכונים קצר-טווח על פני עיצוב מציאות – על ישראל לפעול בזירה שבה יש לה חופש פעולה רחב יותר. אם אי אפשר לטפל בשטן הגדול – איראן – יש לטפל לפחות בשטן הקטן – חיזבאללה. לפחות שם אסור שההנהגה הישראלית תחמיץ שוב הזדמנות נדירה, שספק אם תחזור על עצמה, לשינוי אסטרטגי. הציבור הישראלי כבר לא קונה הישג טקטי שיימכר כאסטרטגי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו