חמינאי עיצב במשך למעלה משלושה עשורים את דמותה האידיאולוגית, המוסדית והאסטרטגית של הרפובליקה האסלאמית. מותו אינו רק חילופי הנהגה – אלא אירוע מכונן שעלול לטלטל את מבנה המשטר כולו.
על פי החוקה, מועצת המומחים אמורה להתכנס ולבחור מנהיג עליון חדש. בפועל, הדבר קרה רק פעם אחת (1989), וגם אז ההליך הוכרע מאחורי הקלעים במסגרת הבנות פוליטיות בין בכירי המערכת. לכן, גם הפעם סביר שההכרעה האמיתית תתקבל במעגלים מצומצמים של מוקדי כוח – ולא בהליך פורמלי גרידא.
מעבר לזהות היורש, השאלה העמוקה יותר היא מעמדו העתידי של מוסד שלטון חכם ההלכה (ולאיית אל-פקיה). האם יישמר מודל של מנהיג עליון חזק וריכוזי כפי שעיצב חמינאי – או שיוחלף במבנה קולקטיבי ומצומצם יותר? זו נקודת מבחן מהותית.
מותו של הנשיא אבראהים ראיסי – שנחשב מועמד מוביל לירושה – העמיק את אי-הוודאות. בין השמות שעלו לאורך השנים: חסן חומייני, נכדו של חומייני הנתפס מתון יחסית; צאדק לאריג'אני, איש דת ופוליטיקאי מנוסה עם קשרים עמוקים במערכת; חסן רוחאני, לשעבר נשיא שיחסיו עם חמינאי היו מורכבים; ומג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון, שסביבו התנהלו ספקולציות ממושכות. אין כיום מועמד קונצנזואלי ברור.
חמינאי היה עמוד תווך מרכזי, אך המשטר נשען על מספר מוקדי כוח, ובראשם משמרות המהפכה. לארגון זה אינטרס מובהק בהמשך קיום הסדר הקיים, ויש לו עוצמה צבאית, כלכלית ופוליטית ניכרת לייצב את המערכת. בהיעדר אופוזיציה מאורגנת בעלת יכולת ממשית לערער את השלטון, מרבית ההערכות מצביעות על כך שגם אירוע דרמטי כזה לא יוביל בהכרח למהפכה מיידית – אלא לתהליך הסתגלות פנימי.
שאלה קריטית היא האם ימונה גורם זמני שיתאם את המערכת עד לבחירת מנהיג קבוע – או שמא יבוצע מינוי מהיר כדי לשדר יציבות ורציפות. החלטה כזו תשקף את מאזן הכוחות בין המחנות השונים.
ברמה האזורית, השאלה היא האם שלוחי איראן, ובראשם חיזבאללה, יבחרו להסלים כחלק מנרטיב נקמה, או שמא תישמר ריסון מחושב. האם תצא קריאה דתית לנקמה מגורמי סמכות שיעיים כגון סיסתאני בעיראק? תגובת ציר ההתנגדות בשבועות הקרובים תהווה אינדיקטור חשוב למידת השליטה והקוהרנטיות של ההנהגה האיראנית לאחר האירוע.
אם המשטר ישרוד ויתייצב, סביר להניח שיתקשה להיתפס כגמיש או מתפשר מול המערב בטווח המיידי. להפך – ייתכן קו נוקשה יותר כדי להקרין עוצמה ולחזק לגיטימציה פנימית.
מות חמינאי מקרב באופן היסטורי את קצה של תקופה – אך לא ברור מי, אם בכלל, יידע לנצל את ההזדמנות לשינוי עומק. גם אם המשטר יישאר על כנו – זו עשויה להיות איראן אחרת, עם מאזן כוחות חדש ותפיסת הנהגה שונה. עוצמת המוסדות, משמרות המהפכה והיעדר אלטרנטיבה פוליטית ברורה מצביעים על כך שהשינוי – אם יגיע – יהיה הדרגתי ומבוקר יותר מאשר מהפכני ומיידי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו