הנתיב בין דלהי לירושלים עובר דרך טהרן | פרשנות

ביקורו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל איננו אירוע דיפלומטי שגרתי. הוא אירוע שיכול וצריך לשמש יריית הפתיחה לגיבוש אסטרטגיה מדינית מעודכנת. הביקור מתקיים בשעה שבה המרחב שבין הים התיכון לתת־היבשת ההודית מצוי בתהליך התארגנות מחודש סביב גושים אזוריים. אין מדובר עוד בזירות מנותקות, אלא במרחב רציף שבו מוקדי כוח מחפשים התלכדות והשפעה.

לנגד עינינו מתגבש ציר סוני־אסלאמיסטי ברור, שיש לקרוא לו בשמו: גוש "האחים המוסלמים". גוש זה יוצר אתגר בעל מורכבות לישראל. הוא פועל לבסס סדר אזורי חדש בגיבוי פרדוקסלי אמריקני־אירופי, סדר הנוגד בעליל את האינטרס הישראלי. לאור המתיחות המתמשכת בין הודו לפקיסטן, הוא נוגד במובהק גם את האינטרס ההודי באזור.

טורקיה מספקת לגוש הנהגה פוליטית וצבאית, קטאר משמשת מנוע פיננסי, ופקיסטן מציעה גיבוי מדיני מלווה במטרייה גרעינית. אליהן מצטרפת סעודיה - מסיבות של תחרות אזורית ושל צורך במיצוב מחודש - ומצרים שעדיין מתלבטת, אך תלויה עמוקות בהון ובהשקעות. מדינה כמו מצרים, עם כלכלתה השברירית, תתקשה לעמוד לאורך זמן מחוץ לציר המציע לה גב כלכלי ואופק פוליטי.

הגוש הזה כבר רשם הישגים מרשימים בחודשים ספורים: סוריה נפלה לידי ציר אסלאמיסטי־טורקי, עזה נמצאת בשליטה חמאסית־טורקית מוחלטת, יהודה ושומרון ביום שאחרי אבו מאזן נמצאת על הכוונת הטורקית־קטארית. במקביל, ציר זה לוטש עיניים לעיראק וללבנון - מדינות חלשות, שסועות ומועדות להשפעה חיצונית. ישראל נרדמה בשמירה כשעניבת החנק השיעית נכרכה סביב צווארה. אסור שישראל תירדם שוב אל מול עניבת חנק של "האחים המוסלמים".

איראן של מחר

כאן נכנסת איראן לתמונה - לא איראן של היום אלא איראן של המחר. במבט צופה פני עתיד יש אינטרס היסטורי אסטרטגי להפלת משטר האייתוללות - הרבה מעבר לצורך להסיר את האיומים הביטחוניים המוכרים לנו בהווה. שינוי משטר באיראן הוא מהלך גיאופוליטי הכרחי וגורלי שיהווה מרכיב בעל משקל מהותי ביכולת העתידית של ישראל להתמודד עם אתגרי המחר. איראן פוסט־אייתוללות - לא תיאוקרטית, לא מהפכנית ולא אימפריאלית - יכולה וצריכה להיות שותפה טבעית להודו ולישראל במאמץ לבלום את התחזקותו של גוש אסלאמיסטי־סוני רדיקלי בהנהגת טורקיה וקטאר ובגיבוי פקיסטני. משטר איראני פרו־מערבי יבטיח יציבות ואיזון במזרח התיכון העתידי. ציר הודי־איראני־ישראלי יהווה משקל־נגד ואלטרנטיבה למדינות נוספות באזור, ואף יבלום את הסחף האמריקני לכיוונם של טורקיה וקטאר.

ביקורו של מודי השבוע צריך להתמקד בהבנה כי האינטרסים של ירושלים וניו דלהי חורגים מהזירה הדו־צדדית ומתחברים למאזן אזורי רחב יותר. בראש ובראשונה נדרש חזון משותף ומתווה לפעילות פרו־אקטיבית ליום שאחרי האייתוללות באיראן.

להודו יש תפקיד היסטורי בסיטואציה שכזו: היא היתה מאז ומתמיד בעלת עניין ובעלת ברית של איראן. ישראל צריכה להרים ראש מהזירה הצבאית ולהבין את גודל ההזדמנות המדינית־אסטרטגית מנקודת מבטה. ישראל והודו מכריזות בביקורו של מודי על שדרוג מערכת היחסים ביניהן ל"יחסים אסטרטגיים מיוחדים". הביטוי לכך לא צריך להיות רק בכל הקשור למערכות נשק, כי אם בראש ובראשונה לתיאום ולפעולה משותפת לעיצוב המרחב.

הזדמנויות נוצרות - ונעלמות

רבים יפקפקו באפשרות לשנות את מאזן האימה האזורי המתגבש. לעיתים נדמה שקוצר ראייה מדינית הוא פגם גנטי מולד של הפוליטיקה הישראלית. אולם שינויים מהותיים במדיניות החוץ בעקבות חילופי שלטון אינם תיאוריה. ראינו זאת לאחרונה בסוריה, שם שינויי הנהגה הביאו לפתיחת דף חדש מול ארצות הברית. ראינו זאת בוונצואלה, מדינה שהצטיירה עד לא מזמן כאנטי־אמריקנית ואנטי־מערבית מובהקת, שמוכנה כיום למכור נפט אפילו לישראל - מהלך שנשמע דמיוני לפני חודשים ספורים בלבד. המציאות הגיאופוליטית נזילה יותר משנדמה. ישראל חייבת להיות ממוקדת בהזדמנויות שנוצרות ונעלמות בקצב מהיר ולהתחיל ליזום מהלכים - ולא רק להגיב עליהם.

ההיסטוריה אף מלמדת שתפנית כזו איננה דמיונית. בשנות ה־60 וה־70 התקיימה ברית אסטרטגית בין ירושלים לטהרן. שיתוף פעולה ביטחוני, מודיעיני ואנרגטי - ברית בין שני עמים קטנים במזרח התיכון שחיפשו איזון מול העולם הערבי הרדיקלי של אז. אדגיש, ברית מיעוטים במזרח התיכון היא הבסיס האיתן ביותר לייצוב מערכת יחסים ארוכת טווח במזרח התיכון, בפרט שברית כזו מגובה על ידי מעצמה עולה כהודו. מה שהבין דוד בן־גוריון בשנות ה־50 צריך להיות נהיר גם להנהגה בימינו. 

אין די בניהול האיום

השיח הישראלי על איראן כלוא כבר שנים בתוך משולש קבוע: גרעין, טילים בליסטיים וטרור פרוקסי. זהו איום ממשי, חמור ומיידי, ואין לזלזל בו. אך אסטרטגיה לאומית אינה יכולה להסתפק בניהול האיום. מדינה הרואה עצמה מעצמה אזורית נדרשת לחשוב קדימה, 20 ו־30 שנה, ולשאול לא רק כיצד מונעים את הסכנה הבאה אלא כיצד מעצבים את המזה"ת הבא. בפרט כאשר נפתח חלון הזדמנויות נדיר לשינויים מהותיים, ואל מול פעילות אינטנסיבית של מעצמות אזוריות עוינות שמנסות באופן אקטיבי לעצב את המרחב בהתאם לצורכיהן.