על סף פיצוץ: האחרונים בכוורת של טראמפ שעוד מנסים למנוע מלחמה

חוץ מג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, אין כמעט אדם אחד בוושינגטון הסבור שניתן להגיע להסכם עם איראן. למעשה, גם השניים הללו כנראה אינם משוכנעים שהסכם אפשרי. אך הם "מנסים להביא הישג", כפי שמתאר זאת גורם בוושינגטון המעורה במתרחש.

ההתבטאויות של וויטקוף על התסכול של טראמפ, "שאינו מבין למה האיראנים אינם נכנעים", לא היו מוצלחות במיוחד. הן מיצבו את השליח הבכיר ואת שולחו כמי שסוחרים פרסים ממולחים מסובבים אותם על האצבע. מוטב היה אילו וויטקוף התנסח אחרת לגמרי.

ועדיין, הן המשפט הזה והן אמירתו של וויטקוף כי איראן נמצאת במרחק שבוע מהעשרת אורניום לפצצה מלוכלכת, מאפשרים לממשל לרכוש לגיטימציה לפעולה. כזכור, וויטקוף אמר דברים דומים ב־11 ביוני 2025 - ויממה לאחר מכן יצא לדרך מבצע "עם כלביא".

איש אינו יודע האם ועד כמה פעולה צבאית קרובה, הפעם בהובלת ארה"ב. עם זאת, על פי מקור המעורה בפרטים, ביום חמישי האחרון דיווחו בצבא האמריקני כי ההכנות לפעולה טרם הושלמו. כלומר, המתח הרב שבו היו שרויים הישראלים בחודש האחרון היה, ככל הנראה, מיותר.

הבדלי המנטליות בין הישראלים לאמריקנים ממלאים כאן תפקיד מרכזי. בארה"ב יש הכנות מסודרות, תוכנית מדוקדקת ופעולה מושכלת, שלב אחר שלב. בישראל מתכננים - אך מותירים מרחב לאלתור, מתוך תפיסה שכל תוכנית היא בסיס לשינויים.

כך או כך, הכול מתכנס לאפשרות שבמוקדם או במאוחר - ואולי אף באופן מיידי - טראמפ יתקוף באיראן. בנסיבות שנוצרו, אין לו ברירה אחרת. היערכות צבאית אדירה כמו זו שפרס סביב איראן אינה ניתנת לקיפול כלאחר יד. ודאי שלא כאשר לנגד עיניו ניצב העם האיראני הסובל.

ב־2009 עמד ברק אובמה מן הצד כאשר פרצו ההפגנות נגד המשטר באיראן. טראמפ, שנוקט לאורך השנים קו קשוח יותר כלפי האייתולות, הבטיח כי "העזרה בדרך". האם ייסוג כעת? יבגוד במוחים האיראנים? ייצא חלש יותר מג'ו ביידן שנסוג מאפגניסטן, או מאובמה שלא עמד בקו האדום שקבע לבשאר אסד?

התשובה לשאלות הללו שלילית.

אם כך, מדוע אינו פועל כבר? ישנם שיקולים מבצעיים וצורך בגיבוש לגיטימציה. ייתכן גם שמזג האוויר וסיבות מבצעיות נוספות, שאינן מוכרות לציבור, משפיעים על לוחות הזמנים. אך השאלה איננה אם תתרחש תקיפה - אלא מתי.

בעיני האמריקנים, סין היא היריבה הגדולה ואילו איראן היא הבעיה הקטנה. לכן יש המעדיפים בוושינגטון להניח בצד את האיום האיראני ולהתרכז באתגר הסיני. אפשר להבין זאת, אך הניסיון הישראלי מלמד אחרת.

עד 7 באוקטובר נחשבה איראן לאויבת המרכזית, בעוד חמאס וחיזבאללה נתפסו כיריבים קטנים יותר. הטבח לימד שגם "אויב קטן" עלול להיות קטלני, וכי עימות עמו אינו מונע מלחמה גדולה יותר - אלא עשוי להוביל אליה. בסופו של דבר מצאה עצמה ישראל נלחמת גם מול הציר האיראני.

הכלה של "אויב קטן" עלולה להביא לכך שהוא עצמו יהפוך לגדול. יתרה מכך, היא אינה מונעת עימות עם היריבים הגדולים הממתינים מן הצד. כך קרה לישראל מול הציר האיראני.

מנגד, סילוק האיום בעודו קטן מונע את צמיחתו לאיום קטלני בהרבה, ומקטין את ממדי הזירה כולה. במקרה זה, מהלך כזה גם ישדר מסר מרתיע לשחקנים נוספים במערכת הבינלאומית.

במילים אחרות, מחיצת המשטר האיראני, המפיץ טרור ברחבי העולם, היא אינטרס מובהק של ארה"ב - הן בטווח המיידי והן בטווח הארוך. כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל: מי שבוחר בחרפה, יזכה גם בה וגם במלחמה. מנגד, מי שבוחר בעימות מוגבל כעת, עשוי למנוע מלחמה רחבה בעתיד ולחסוך לעמו ולעצמו ביזיון.