ערעור מבפנים, מלחמה או חיסול חמינאי: התרחישים לעימות עם איראן

בזמן שפיסות הפאזל האחרונות של עיבוי הכוחות האמריקני הולכות ומגיעות לאזור, נראה שברור שמבחינה צבאית איראן אינה יריבה שיכולה לאתגר את ארה"ב באופן אמיתי. נכון, אין לזלזל בטהרן. כפי שהוכח בעימותים מוגבלים בעבר, בעיקר בתחום הטילים, לאיראן יכולות אסימטריות של ממש: ארסנל בליסטי משמעותי ורשת פרוקסי רחבה באזור.

אבל עוד לפני הדיון הטקטי במתקפה עצמה ובאופן שבו תצא לפועל, יש לדון במטרותיה באופן ריאליסטי. מה השינוי האסטרטגי שיכול להשיג מהלך צבאי נגד איראן? לצורך כך, יש לסקור את מתווי המהלך שעומדים בפני הנשיא.

1. מערכה רחבה לשינוי המשטר באיראן

לפי הדיווחים, הצבא האמריקני נערך ל"שבועות" של מערכה ממושכת נגד איראן - דבר המצביע על כך שהממשל שוקל ברצינות מהלך שמטרתו שינוי פוליטי עמוק. מדובר ביעד שקשה מאוד להשיגו באופן טבעי, ודאי בכוח צבאי בלבד, ובעובדה הזאת הודו גם בכירים אמריקנים שהתרחקו ממנה פומבית. הבולט שבהם הוא סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, שאמר שהמשימה הזו היא "על העם האיראני" אם הוא רוצה בכך.

בפני המהלך הזה עומדים כמה קשיים משמעותיים: אין באיראן אופוזיציה מאוחדת וכשירה שתוכל להיכנס ולמלא את החלל, לכל הפחות היא לא הופיעה עדיין על פני השטח וייתכן שגם ניצניה דוכאו בהפגנות האחרונות, לדוגמא המעצרים הפוליטיים נגד המחנה הרפורמיסטי בתוך תומכי הממשל. ומעבר לכך, להשגת מטרה כזו כמעט בוודאות יידרשו כוחות קרקע ומאמץ ממושך, תרחיש שאין לו ביקוש אמיתי בציבור האמריקני ובממסד הפוליטי, שעדיין זוכר את העשורים המדממים בעיראק ואפגניסטן.

2. ערעור המשטר מבפנים

התחלתה של המתיחות הנוכחית היא בגל המחאה נגד המשטר האיראני, לכן הרציונל שיכול לעמוד מאחורי מהלך צבאי הוא הגברת הלחץ הפנימי באופן שיחליש את המשטר ויקרב את מתנגדיו ל"קו השער". גם בפני האופציה הזאת עומדים כמה קשיים, ובראשם העובדה שלהנהגה האיראנית, ובפרט למשמרות המהפכה, אין תוכנית מילוט כפי שעמדה בפני אסד בסוריה או דיקטטורים אחרים. המשמעות היא שהיא תגיב לכל תסיסה פנימית בכוח הרב ביותר שיהיה ברשותה, כפי שראינו לאחרונה ברצח אלפי המפגינים בינואר.

ואף אם הלחץ יצליח, התוצאה הסבירה ביותר אינה בהכרח מעבר לדמוקרטיה, אלא כאוס פנימי שעלול לדחוף את איראן למלחמת אזרחים, עם השלכות אזוריות וגלובליות חמורות. לכן, אם ארה"ב תבחר בדרך הזו, היא תהיה חייבת להחזיק בתוכנית סדורה למעבר משלב הכאוס אל שלב היציבות, ובמהירות, וזאת כדי לא לפגוע באינטרסים שלה ושל בעלות בריתה באזור.

3. תקיפת המתקנים הגרעיניים

בכירי הממשל שבים וחוזרים כי המטרה העליונה היא מניעת נשק גרעיני ממשטר האייתולות, לכן תמיד ישנה האפשרות שתקיפה, בדומה לזאת ביוני, תתמקד בתשתיות ובאתרים הגרעיניים, ככל שאלו נותרו או שוקמו בזמן שעבר מאז מלחמת 12 הימים.

אך גם כאן טמונה בעיה עמוקה: תקיפות אינן יכולות למחוק ידע מדעי והון אנושי, ואיש אינו יכול לערוב לכך שניתן יהיה לאתר ולהשמיד את כל מאגרי האורניום המועשר שצברה איראן לאורך השנים. כמו שראינו לאחר המלחמה ביוני וממש כעת בתצלומי לוויין שנפוצים מאז, טהרן, אם תשרוד זאת, עשויה לפעול לשקם את הפרויקט בנחישות רבה יותר ועם פחות מגבלות עצמיות שהן תוצר של רתיעתה מעימות צבאי.

4. השמדת פרויקט הטילים האיראני

הטילאות האיראנית היא היכולת המרכזית בארסנל התגובה וההגנה שלה, והושקעו בה מיטב המשאבים של הרפובליקה האיסלאמית מתוך תפיסתה כעמוד התווך של ההרתעה מול כוחות קונבנציונליים עדיפים. מערכה רחבה יכולה לפגוע קשות במלאי הטילים ובתשתיות הייצור, ולהסיר באופן כזה או אחר, ולו באופן זמני, את האיום המשמעותי הזה.

אך גם לאחר אבדות כבדות, טהרן כנראה תעניק עדיפות מיידית לשיקום היכולות הללו. התוצאה עשויה להיות פגיעה זמנית בלבד, לא חיסול סופי. הקושי שבחיסול פרויקט בליסטי הודגם גם במערכה הישראלית והאמריקנית נגד החות'ים, שהיכולת שלהם מבוססת באופן עמוק על הפרויקט האיראני.

5. כפיית משא ומתן בתנאים נוחים

האפשרות המועדפת על טראמפ עצמו היא לא בהכרח מלחמה, אלא עסקה. הנשיא הביע זאת פעמים רבות, והמשא ומתן הישיר בין וושינגטון לטהרן שהתנהל בשבועות האחרונים מעיד על כך שאפשרות זו עדיין קיימת. הרציונל הוא שלחץ צבאי מספיק יאלץ את טהרן לקבל תנאים נוחים יותר מאשר אלה שדחתה בעבר.

עימותים בעבר מלמדים שהנהגת איראן עשויה לבחור בספיגת המכה על פני כניעה, שאותה היא רואה כסכנה קיומית מול הלחץ הפנימי. המשטר עשוי לחשב שהזמן לצידו, ושככל שהסכסוך יתמשך, יגבר הלחץ הפוליטי על וושינגטון ל"חתוך אותו", כפי שקרה במערכה מול החות'ים שטראמפ יצא אליה וסיים תוך כמה חודשים ללא הישגים אמיתיים.

6. חיסול חמינאי

חמינאי הוא אכן הדמות המרכזית במשטר האיראני, במידה מסוימת ניתן לתלות בו ובסירובו העיקש על תנאים מסוימים במשא ומתן עם ארה״ב כקטליזטור המרכזי מאחורי הדרדרות היציבות של משטר האייתולות.

גם כאן יש לשים לב כי תקיפות "כריתת ראש" מייצרות לרוב תוצאות בלתי צפויות. המערכת הפוליטית האיראנית היא מוסדית, לא אישית בלבד, ואין ערובה שהסרת חמינאי תמתן את המדיניות האיראנית, היא עלולה להיפך להקצין אותה. מהלך כזה עשוי לגרור תגובה עזה מצד איראן והפרוקסי האזוריים שלה, פועל יוצא של מעמדו הדתי של האייתולה הבכיר, ולמשוך את ארצות הברית למערכה רחבה בהרבה ממה שתכננה.

העליונות הצבאית האמריקנית בעימות ישיר אינה מוטלת בספק. אבל עליונות צבאית אינה שקולה לעדיפות אסטרטגית, וזו בדיוק הבעיה. לראשונה מזה עשורים, ארה"ב עומדת בפני האפשרות של מלחמה ישירה מול מדינה, לא עימות בין פרוקסי, וזה דורש מנהיגים שיגדירו מראש מה הם בעצם רוצים להשיג.

מבין כל האפשרויות שסקרנו, אף אחת אינה פשוטה, ולכולן השלכות שלא בטוח שוושינגטון ערוכה להתמודד איתן. לכן, לפני שיוצאים לדרך, על מקבלי ההחלטות לענות על שאלה אחת בסיסית: איך נראית הצלחה, ובאיזה מחיר.