מועצת השלום של טראמפ, שומעת?

חורף 1978 התאפיין בקיפאון מדיני. המשא ומתן עם מצרים הגיע לנקודת משבר, שהצדדים הצליחו לצאת ממנה רק לאחר כניסתם למשא ומתן אינטנסיבי בקמפ דיוויד. הצלחת המשא ומתן וחתימת הסכם השלום הביאו לשינוי אסטרטגי במצבה של ישראל. מנחם בגין שאף שההסכם יביא לברכה המקראית של "ותשקוט הארץ 40 שנה", ואכן, גם בחלוף השנים מצרים התבררה כבעלת ברית אסטרטגית, על אף המלחמות, התמורות האזוריות ואפילו מבצעי השפעה משונים.

עם זאת, הסכם השלום כשל בכל הנוגע לחזונו של בגין לשותפות תרבותית וליחסי נורמליזיציה בין העמים; בגין האמין שהסכם "חם" הוא חיוני לשאיפה לעצור את שפיכות הדמים ולשינוי מהותי ביחסי החוץ של ישראל.

בתחילה היו סיבות לאופטימיות. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, הטיל את כל כובד משקלו על הסכם השלום, והעתיד נראה מבטיח. אך רציחתו של הנשיא סאדאת על ידי קנאים מוסלמים, והחלפתו בידי חוסני מובארק שביקש לפנות מחדש למדינות ערב ולהפנות עורף ליחסי שלום חמים עם ישראל - הביאו את הקץ לחזון של יחסי שכנות קרובים.

הניסיון הכושל לנורמליזציה בין ישראל למצרים הפך למודל. חוסר הקבלה של ישראל במזרח התיכון ממשיך להיות אבן יסוד בחינוך ובהוויה העממית באזור. הסכמי אוסלו לא הביאו לשינוי המיוחל. עוד בכהונתו הראשונה דרש נתניהו שינויים מהותיים בתוכניות הלימוד של הרשות הפלסטינית. נושא זה עולה שוב כנקודת מפתח גם בדיונים לקראת שלב ב' בהסכם הפסקת האש בעזה. אולם הפסקת ההסתה נגד ישראל אינה יכולה לעמוד לבדה. נושא זה הוא דוגמה מצוינת לציווי "סור מרע ועשה טוב". אם אנו מעוניינים בשינוי אמיתי, לא די בעצירת ההסתה. יש להציע לדור הצעיר חלופה חיובית לשנאה.

אחת ההשלכות של המלחמה העקובה מדם שעברנו היא האיום המהותי על שיתופי פעולה תרבותיים; אך זהו צו השעה, הן בין יהודים לערבים במדינת ישראל והן בין ישראל למדינות החתומות על הסכמי אברהם. ובכל זאת, גם בשיתוף פעולה שכזה לא די כדי להביא למהפך תרבותי עמוק.

עבור שינוי אמיתי יש צורך בחינוך לאומי הפונה פנימה, לאהבת העם ולסובלנות לזולת. הנאמנות של האדם למולדתו קשורה גם ביחסו לאלו החיים בה, ובמילותיו של ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע, מאושר בן־ערב, בן־נצרת ובני". בשנות פעילותו הציבורית חזר בגין שוב ושוב על טענתו של הרצל כי לאומיות אינה לאומנות. לאומיות היא "אהבת עם, חיבת מולדת. לאומנות [...] זוהי שנאת זרים, רדיפת מיעוטים". חינוך לאומי טוב מביא להכרה "שאין לאומיות בלי אנושיות".

בשנות פריחתו של דאעש ושגשוגו ברשתות החברתיות, טענו צעירים ערבים במפרץ שכדי להילחם בדאעש, האומה הערבית נדרשת להציב אלטרנטיבה תרבותית גם ברשתות החברתיות וגם ביוזמות תרבותיות מושכות במוזיקה, בקולנוע ובספרות. גם כאן המאבק נגד הסתה וגזענות דורש התגייסות לאומית בעד ערכי יסוד שעיקרם אחווה, דאגה וסובלנות לזולת. תוכנית חינוכית רחבה ויוזמות תרבותיות סביב ערכים אלה הן צו השעה הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, והן דורשות השקעה ומימון נרחבים.

מועצת השלום של טראמפ, שהצליחה לגייס את תמיכתן של מדינות מפתח לצד משאבים גבוהים, יכולה למלא תפקיד חשוב גם בקידום שינוי תרבותי־חברתי. נוסף על כך, זו גם דרך נכונה למשוך חזרה את מדינות אירופה למעורבות חיובית, שגם יכולה לסייע לחלץ אותנו מהחרם השוצף וקוצף כנגדנו.

הפחד, הכאב והשנאה הם תוצרים מובנים של השנים האחרונות, אך אם אנו מעוניינים בעתיד שונה, אנחנו חייבים להשקיע ולייצר שפה חדשה, שמכירה בזהותנו הלאומית ושאינה מאוימת מיחסים קרובים עם השונים מאיתנו. הצורך בכך חיוני הן מסיבות חברתיות פנימיות והן למען עתיד חיובי יותר עם שכנינו.