אחרי הניצחון הגדול: יפן צריכה להצטרף להסכמי אברהם | דעה

תוצאות הבחירות ביפן העניקו נצחון מהדהד לראש הממשלה סאנאה טאקאיצ׳י. כעת, ניצבת ראש ממשלת יפן בפני מבחן מורכב. עליה לבחון מחדש את היקפו ועומקו של הדיאלוג הביטחוני של יפן עם בעלת־בריתה המרכזית, ולשקול מחדש כיצד טוקיו מבקשת למצב את עצמה בזירה הבינלאומית. בהקשר זה, הפסגה הצפויה שלה עם הנשיא טרמפ בחודש הבא צפויה להיות הזדמנות מפתח.

ארה״ב מתמודדת בשנים האחרונות עם שלושה אזורי סכסוך מורכבים: באוקראינה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון, העתיד עלול להסיט תשומת הלב האמריקאית לסכסוך מורכב ורגיש אף יותר, סביב טאיוואן.

בחלוף שמונים שנה מסיומה של מלחמת העולם השנייה, הביטחון הגלובלי במרחב האינדו-פסיפי מוסיף להיות אתגר מרכזי הן עבור יפן והן עבור ארצות הברית. מאידך, האיומים המתגבשים בזירה זו מציבים את יפן בעמדה ייחודית המאפשרת לה למלא תפקיד גיאופוליטי רחב החורג מתפקידה ומעמדה בסדר הקיים במרחב האינדו-פסיפי.

בעידן בו מתרחשים שינויים גיאו-פוליטיים וערכיים וכל עוד אמריקה תפעיל עוצמות לשמירת האינטרסים שלה, קשה להצביע על מהלך שיקדם את האינטרסים הלאומיים של יפן בעת הזו יותר מהצטרפות להסכמי אברהם. צעד כזה יחזק את הברית בין יפן לארצות הברית גם מחוץ למרחב האינדו-פסיפי, ישדר מסר חד וברור למזרח התיכון ולעולם כולו: יפן מוכנה לשמש שותפה ארוכת־טווח בבניית שלום ויציבות אזורית וימחיש את הרלוונטיות הגלובלית של יפן במערכת הבינלאומית.

יפן היא מזה שנים שותפה חיונית של ארצות הברית בזירה האינדו-פסיפית, אולם ביכולתה להפוך היום לבעלת־ברית אסטרטגית רב־זירתית, המתואמת עם מכלול האינטרסים האמריקאיים. בהקשר זה, הדגש שמעניקה וושינגטון באסטרטגיית הביטחון הלאומי העדכנית שלה לשותפויות, לידידויות ולהשקעות במזרח התיכון כמנועים מרכזיים ליציבות ולשלום - מציב בפני יפן הזדמנות אסטרטגית ייחודית, בעיתוי הנכון.

יפן צריכה להתבונן בצעד שעשתה קזחסטן בנובמבר האחרון. לקזחסטן היו יחסים עם ישראל עוד לפני שהצטרפה להסכמי אברהם. הצטרפות זו המחישה כי ההסכמים חדלו מלהיות מסגרת מצומצמת של נרמול יחסים עם ישראל בלבד, והפכו לכלי רחב יותר לבנייתה ולעיגונה של ברית אזורית חדשה בהובלת ארצות הברית. צעד זה משרת את קזחסטן לא פחות מזה שהוא משרת את ישראל.

כבר בשנת 1952 נרמלו יפן וישראל את יחסיהן - מהלך שהפך את יפן למדינה האסייתית הראשונה שעשתה זאת. מאז, וביתר שאת בשנים האחרונות, הקשרים בין שתי המדינות התרחבו והעמיקו. נוסף לכך, קשריה ההדוקים של יפן עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטר, טורקיה ואינדונזיה יוצרים תשתית אסטרטגית בעלת פוטנציאל להפיכת יפן לשחקן בעל מעמד במזרח התיכון, בפרט בשעה שמדינות רבות במזרח התיכון מפנות את מבטן יותר ויותר לעבר מרחב האינדו-פסיפי.

יפן היא מועמדת טבעית לשמש חוליית־מפתח בעידן חדש של קשרים בין מדינות האינדו-פסיפי למזרח התיכון. היא מעצמה מובילה באזורה ובו בזמן היא המעצמה הטכנולוגית הלא־מערבית היחידה שמודל הכלכלה שלה נשען על חברה חופשית, פתוחה ומכילה.

בהיסטוריה בת זמננו, הקשר בין אזור האינדו-פסיפי למזרח התיכון לא זכה לקשב רב. ואולם, לאחרונה, מאז שסין והודו סימנו אזור זה כאזור רלוונטי, שב המזרח התיכון והפך לטריטוריה בה לשיתוף פעולה בין-מעצמתי יש חשיבות וחיוניות. זה ההקשר בו שיתוף פעולה אמריקאי-יפני באזור הופך להיות חשוב מסך חלקיו.

הצטרפות יפן להסכמי אברהם תשקף הבנה כי רק רשת צפופה של בריתות אמינות יכולה להעניק תשתית יציבה להסדרי שלום חדשים במזרח התיכון ולהביא ליציבות האזור - אינטרסים התואמים את האינטרס האמריקאי, היפני ואת שאיפותיהן של המדינות המתונות באזור.

חברות בהסכמי אברהם עולה בקנה אחד עם עמדותיה המוצהרות של ראש הממשלה טאקאיצ׳י, התומכות בחיזוק יכולות ההגנה העצמית של יפן ובטיפוח יחסים הדוקים עם ארצות הברית. בעיתוי שבו יפן ניצבת בצומת דרכים אסטרטגי, יכולה ראש הממשלה היפנית להוביל מהלך שיהפוך את ארצה לשותפה רב־זירתית של ממש - ובכך לבסס תמיכה אמריקאית ובינלאומית רחבה אל מול עלייתה של סין, בפרט כצעד נוסף אל מול המשבר המתגבש סביב טאיוואן.

המאמר פורסם במקור באנגלית ב"וול סטריט ג'ורנל"