למרות המגעים - סיכויי התקיפה לא פחתו

"על האמריקנים לדעת שאם הם יפתחו במלחמה, תהיה זו הפעם מלחמה אזורית", הזהיר ביום ראשון המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. הוא הבהיר כי כל עימות צבאי שארה"ב תיזום - לא ייעצר בגבולות מדינתו.

דבריו כוונו לא רק לאוזניהם של מקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה בארה"ב, אלא לשלושה קהלים נוספים: מנהיגי מדינות ערב, בדגש על יצרניות הנפט באזור, שחוששים מהשלכותיה של מלחמה אזורית ומנסים למנוע אותה; הקהילה הבינלאומית - בתגובה על החלטת האיחוד האירופי להגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור, חמינאי ביקש להמחיש את המחיר הכבד שעלול להיות לבידוד איראן או לתקיפתה; והקהל השלישי הוא הביתי - האזרחים, אנשי הצבא ומנגנוני השלטון באיראן - במטרה להקרין עוצמה וביטחון עצמי מול האויב החיצוני, שמוצג כמי שחותר תחת אושיות השלטון ומנסה להשתלט על משאבי המדינה.

כך או אחרת, נראה שהנשיא טראמפ לא ממש התרשם מהאיומים. "למה שהוא (חמינאי) לא יגיד את זה?", אמר בביטול והוסיף כי בכוונתו לנסות להגיע לעסקה, ואם לא תהיה כזו - "נגלה אם הוא צדק" .

ביטחונו של טראמפ נובע לא רק מהפער ביחסי הכוחות בין הצדדים, אלא גם מהישגיה של "מלחמת 12 הימים", מהצלחתו בוונצואלה וממצבו של המשטר האיראני המתמודד עם קשיים חסרי תקדים בכל התחומים. הציר האיראני האזורי, שספג מאז 7 באוקטובר מכות קשות מאוד, מצוי במאבק על עצם יכולתו להתקיים, וזרועותיו העיקריות - חיזבאללה, חמאס והמיליציות הפרו־איראניות בעיראק - נתונות תחת לחצים להתפרק מנשקן.

בזמן שהארמדה האמריקנית "היפהפייה", כלשונו של טראמפ, עושה את דרכה לקראת חבירה לכוחות העצומים שכבר נפרסו באזור, בכירי המשטר בטהרן מנסים להפגין שליטה במצב וליצור סימטריה להתנהלות האמריקנית. במקביל לצחצוח החרבות ולהדגשת המוכנות להגנה ולתקיפה, הם מביעים רצון בפתרון דיפלומטי. אפשר להניח שמאמצי טורקיה, קטאר ומצרים להוביל למשא ומתן מהיר בדרג בכיר אינם מנותקים מכך.

מה טראמפ רוצה?

ניתן להעריך שהנשיא האמריקני עדיין מחפש את הנוסחה להישג מרבי במחיר ובזמן מינימליים. התנאים שהציב לעסקה עם טהרן מרחיקי לכת. הם כוללים פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין על ידי הוצאת מלאי האורניום המועשר הקיים אל מחוץ למדינה והפסקה מוחלטת של ההעשרה, הטלת מגבלות על תוכנית הטילים, והפסקת התמיכה בשלוחיה ברחבי המזרח התיכון. נוסף על כך, הפסקת ההרג של מתנגדי המשטר והדיכוי האלים של המחאות באיראן.

"העם האיראני בחר בדרך ההתנגדות ולא בכניעה", הכריז שר החוץ עראקצ'י ליד קברו של חומייני, באירוע לציון 47 שנים למהפכה האסלאמית. אמנם איש כבר לא מתרגש משטף הצהרות הרהב הנשמעות בימים אלה, אך למרות זאת קשה לדמיין תרחיש שבו ההנהגה האיראנית תיענה לכל תנאיו של טראמפ. לא רק בגלל ההשפלה שבכך, אלא גם משום שקבלתם תזמין לחצים פנימיים תכופים שיערערו את יציבותה.

האיראנים היו רוצים לגרור את הממשל האמריקני למשא ומתן עד אין קץ, אלא שטראמפ ער לכך ומודע גם לקושי לשמר לאורך זמן את ההיערכות הצבאית החריגה. הוא גם לא היה רוצה שידבק בו הכתם של מי שהפנה עורף למפגינים האיראנים ששעו להבטחתו. אפשר להעריך אם כך שטראמפ לא יגלה גמישות בדרישותיו בשני תחומים: הגרעין והדיכוי הפנימי. נוסף על כך הוא גם יגביל בזמן את המאמצים לשיח המדיני.

מה לגבי הדרישות לגבי הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה בארגוני הפרוקסי? הרושם הוא כי שני הנושאים הללו אינם זוכים להתייחסות זהה לזו שניתנת על ידי הנשיא טראמפ לסוגיות הגרעין ומתנגדי המשטר. ישראל, מצידה, חייבת להבטיח כי לא תהיה כל התפשרות גם בנוגע לתוכנית הטילים. התקפותיה של איראן נגדנו הראו כי ההנהגה בטהרן נעדרת רסנים בהפעלת יכולותיה. הן המחישו את הסכנה הגדולה הנשקפת לא רק מנשק גרעיני אלא גם מקיומו של מערך טילים בליסטיים גדול, ארוך טווח ואיכותי. בתפיסתה של איראן, מערך זה נועד גם הוא כדי ליצור אפקט של איום קיומי על ישראל ומדינות נוספות. אם נגזר על העולם להשלים עם קיומו של משטר האייתוללות, בשום אופן אין לאפשר לו להחזיק ביכולות שמסכנות מדינות.

מרחב גמישות קטן

על כל פנים, עמדות הפתיחה של ארה"ב ואיראן, והערכת מרחבי הגמישות של כל אחת מהן בסוגיות שבמחלוקת, לא נותנות סיכויים גבוהים להגעה להסכם. האפשרות לתקיפה אמריקנית, גם אם לא מיידית, היא עדיין בעלת סבירות גבוהה.

למרות ההתעקשות שעליה להפגין בסוגיית הטילים, אל לה לישראל להצטייר כמי שדוחפת את ארה"ב למערכה. התיאום הביטחוני ההדוק, שעדות נוספת לקיומו ראינו בביקורו של הרמטכ"ל זמיר בוושינגטון, חייב להישמר.

האיראנים רוצים לגרור את הממשל למו"מ עד אין קץ, אלא שטראמפ מודע לקושי לשמר את ההיערכות הצבאית החריגה

כך גם הדריכות והמוכנות מול איראן וכל שלוחיה. את הזמן שנותר יש לנצל לא רק לשיפור המוכנות, אלא גם לקיזוז יכולות שעלולות לשמש את חיזבאללה ושאר ארגוני הפרוקסי, אם יחליטו לפעול נגד ישראל.

בהקדמה לספרו "מלחמה. סוף" הזהיר ההיסטוריון הצבאי הנודע פרופ' ויקטור דייוויס הנסון, כי "המעבר מהשקט הנראה לעין ומהסטטוס־קוו אל מהומה גמורה, כאוס ואי־קיום יכול להתרחש בתוך ימים, אם לא שעות". קשה לקיים חיי שגרה עם הנחה כזו, אך מסוכן להתכחש לה.