מהלך לא מחושב: האינטרסים שנפגעו בעקבות דברי נתניהו

ב־3 במארס 2015, רה"מ נתניהו ניצב על בימת הקונגרס האמריקני ונשא נאום חוצב להבות נגד אישורו של הסכם הגרעין בין המעצמות, כולל ארה"ב, לבין איראן.

המאמץ היה חסר סיכוי, שכן לנשיא אובמה היה מובטח הרוב הנדרש בסנאט כדי לסכל כל יוזמה להכשלת ההסכם (כפי שאכן קרה). ראש הממשלה לא נרתע מעימות ישיר ופומבי עם הנשיא, שנערך בחצרו הקדמית של אובמה - על גבעת הקפיטול.

אף שההסכם היה פגום ומחורר למדי מבחינת יכולתו המעשית לבלום באופן הרמטי, אפקטיבי וארוך טווח את המרוץ של טהרן לגרעין - הנאום המתריס, שנישא שבועיים לפני יום הבחירות לכנסת, הדיף ארומה פוליטית חזקה, והחריף את משקעי הטינה והחשדנות של אובמה כלפי שותפו הישראלי למערכת "היחסים המיוחדים".

אבל דווקא לצומת משברי זה נשזר ממד עתיר חשיבות - הסיוע הביטחוני ארוך הטווח לישראל, שהחל עוד בשנות ה־90 ושעלה על סדר היום במקביל לוויכוח החריף בסוגיית הסכם הגרעין. ההסכם, שתוקפו לעשור, אמור היה להיחתם ב־2016 ולהיכנס לתוקף ב־2019 (ולפוג ב־2028).

לית מאן דפליג שלישראל היה צורך בהסכם שיבטיח את שימור עליונותה הצבאית והטכנולוגית במרחב, ושיאפשר את המשך פיתוחן של מערכות ההגנה נגד טילים (שישראל היתה שותפה להקמתן ולשדרוגן), כמו גם בזיקה לרכישת מערכות נשק מתקדמות, תחמושת מדויקת, מטוסים, טילים ומרכיבים ללוחמה אלקטרונית.

זרקור מופנה לחבילה החדשה

ואכן, ממש בתקופה זו הגישה ישראל לממשל בקשה ראשונית לחבילת סיוע בהיקף כולל של 45 מיליארד דולר למשך העשור, שאמורה היתה להינתן לישראל בפעימות שנתיות. אין שום עדות לכך שאובמה התנה את אישורה של חבילה זו בנכונותה של ישראל להגמיש את עמדותיה במרחב האיראני.

עם זאת, באווירה המתוחה ששררה אז בין שני המנהיגים, הבית הלבן והפנטגון לא גילו נכונות להיענות לבקשה זו. רק בסופו של תהליך מיקוח ממושך, אושרה לישראל חבילת סיוע בהיקף כולל של 38 מיליארד דולר "בלבד".

כעת מופנה הזרקור לעבר החבילה החדשה, שעתידה להיכנס לתוקף ב־2028, לאחר פקיעתה של החבילה הנוכחית (שלה נוספו במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023, סכומים משמעותיים נוספים כמענקי חירום).

על רקע זה של חידוש המגעים והדיונים על אודות הסיוע העתידי, ובמיוחד על רקע ההתנגדות העזה באגף הבדלני של המחנה הרפובליקני להשקעה מאסיבית של משאבים ותקציבים, בעיקר לצורכי ביטחון, מעבר לים, ובמטרה להקל לכאורה על טראמפ בזירה הפנימית, נתניהו העלה את תוכניתו להקטין בהדרגה את נפח הסיוע האמריקני בעשור הקרוב, עד להפסקתו המוחלטת בסוף התקופה.

מאחר שראש הממשלה היה מודע היטב לכוונתו של הנשיא להגדיל באופן דרמטי (66%) את תקציב הביטחון האמריקני ל־2027, הוא שאף להימנע מלחזור על "תקדים 2015". וכך, בעוד בעימות עם אובמה על אישור תוכנית הגרעין הוא הצטייר בוושינגטון כמי שפועל ישירות נגד מדיניותו של הנשיא - הפעם הוא ניסה למצב את עצמו כמי שמוכן ליטול סיכונים, כדי לספק לבית הלבן "תחמושת" והוכחה לכך שהוא פועל להפחתת נטל הסיוע העתידי, במיוחד לנוכח שאיפתו של טראמפ להפנות משאבים רבים יותר לתחום הביטחוני הפנים־אמריקני.

עם זאת, אף על פי שבמבט ראשון המהלך הישראלי נראה כמחווה נדיבה כלפי היושב בחדר הסגלגל, שבדלני תנועתו מגלים מורת רוח גוברת ממעורבותו המוגברת בזירה הבינלאומית, ואף על פי שנתניהו לא התחייב לוויתור קונקרטי בנקודת זמן ספציפית - נראה שהמציאות החלה לטפוח על פניו, ובאופן מיידי.

דינמיקה שונה בתכלית

וכך, במקום שישראל תצפה לתמורה כלשהי מהנשיא על נדיבותו ונכונותו להתחשב בסדר היום שלו, נוצרה דינמיקה שונה בתכלית בעקבות הרעיון. אחד מתומכיה המושבעים של ישראל במפלגה הרפובליקנית, הסנאטור לינדזי גרהאם, הזדרז וקרא לנתניהו להתחיל באופן מיידי ביישום תוכניתו, ולא להשלימה רק בתום עשור.

מאחר שמדובר במחוקק שדוגל במעורבות אמריקנית במוקדי חיכוך ומשבר, ושרחוק שנות אור מכל שמץ של בדלנות, ניתן לצפות שסנאטורים ואישים בדלנים, ולא רק הם, ילכו עד מהרה בעקבותיו וישמיעו את קולם בקריאה להפוך הצהרת כוונות כללית זו למחויבות קונקרטית, ספציפית ומיידית. זאת, מבלי להתייחס למכלול השאלות הכלכליות והביטחוניות שתרגומו האפשרי של המתווה עתיד להעלות עבור ישראל.

אם הצעתו של נתניהו תהפוך למנוף של לחץ על ישראל כדי שיתחיל במימושה לאלתר - ניתן להצטער על כך שבהיעדר עבודת מטה בין־משרדית מסודרת, עתה צצה אבן נגף נוספת ביחסי ירושלים עם וושינגטון.

חרף הכוונות הטובות, מה שכנראה הועלה כאלתור, ולא כמהלך אסטרטגי מחושב, הצליח עד כה להשיג תוצאה הפוכה בסוגיה בעלת חשיבות קריטית לביטחונה הלאומי של ישראל.