ישראל מדממת אנשים - ויש דוגמה למדינה שצריכה להדאיג את כולנו

ערב השנה האזרחית התבשרנו בשורה קשה: ישראל מדממת אנשים החוצה. במקום לממש את הייעוד הציוני ולהביא עולים, ישראל מוצאת עצמה מייצאת אנשים, מעבירה לחו"ל יכולות אנושיות ושוחקת את ליבת עוצמתה. מכון טאוב פרסם דוח שחשוב להתעמק בו ולהבין מה קרה כאן ב־30 חודשים: בין ינואר 2023 לספטמבר 2025 עזבו את ישראל 230 אלף ישראלים ושבו כ־70 אלף.

קרי, כ־150 אלף ישראלים נטו עזבו. יש מי שיגידו מיד שמדובר בעיקר בזכאי חוק השבות שאינם יהודים, ולכן יאמרו ככל הנראה במחשכים כי אין הדבר "כה דרמטי". הם כמובן יעדיפו לומר זאת בלי "להסתכל בלבן של עיניים" של אלפים בחברה הישראלית שהם במעמד דומה, אנשים תורמים ומעצימים, משלמי מיסים, מגדילי תוצר ומשרתי מילואים.

אבל גם אם נוריד את האנשים שלא מוכרים כיהודים והיגרו מכאן לאחר שהפכו ישראלים לזמן קצר, המספרים הם בלתי נתפסים: ב־30 חודשים עזבו את ישראל יותר מ־80 אלף יהודים ילידי ישראל, יותר מ־50 אלף יהודים שלא נולדו בארץ, ועוד כ־15 אלף אנשים שנולדו בארץ ושלא מוכרים כיהודים. בסך הכל, כמעט 150 אלף איש, כ־5,000 איש בחודש.

בזמן זה חזרו לישראל כ־60 אלף איש. המשמעות היא שבמספרי נטו, עזבו אותנו 90 אלף אנשים בתוך 30 חודשים. זה שקול למחיקה מעל פני האדמה של עיר בגודל חדרה או רעננה או מודיעין, לפי קצב הריבוי הטבעי בארץ, 30 החודשים האחרונים יצרו נדוניה שלילית לילדינו: בעוד 30 שנה הם יקבלו מדינה עם 150 אלף ישראלים פחות. כלומר, הם יצטרכו להגדיל את הפריון, לעשות יותר מילואים ולשלם יותר מיסים.עם יד על הלב, כשנשאל את עצמנו איזה סוג אוכלוסייה היא הנוטשת, הנתונים בדוח טאוב נותנים רמז משמעותי: יעדי ההגירה מרמזים על הכישורים והמניעים של העוזבים.

זו לא בהכרח הגירה של מצוקה - זו לא פעם הגירה של יכולת. ניתן להניח כי בקרב הנוטשים יש יותר כאלה שאילו נשארו, הם היו נאלצים לשלם מס יסף מעבר למס ההכנסה שהם משלמים, לעומת כאלה שנסמכו על תשלומי העברה וקצבאות הביטוח הלאומי. מי שמצליח לפתוח דלת במדינות מערביות תחרותיות, לרוב לא מגיע לשם במקרה.

זו בדרך כלל אוכלוסייה שמדינה רוצה לייבא, לא לייצא. האירוע שמתרחש לנגד עינינו הוא מרכיב ליבה בביטחון לאומי: כשאוכלוסייה חזקה יוצאת - הכלכלה נפגעת, נטל הביטחון מתחלק פחות, ונפגעות גם ההתיישבות, מערכת החינוך, הבריאות ועוד. "עמוד השדרה האזרחי" המחזיק את עוצמתה של מדינה, נפגע.

ונצואלה מציעה דוגמה חדה וכואבת לאופן שבו מדינה עשירה במשאבים ובעלת מעמד בינוני רחב, יכולה להידרדר במהירות כשהיא מאבדת את שכבת ההובלה האנושית שלה. עוד לפני הרעב, ההיפר־אינפלציה והקריסה המוסדית, החלה נטישה שקטה של רופאים, מהנדסים, אנשי נפט, אקדמאים ויזמים - לא מתוך מצוקה מיידית, אלא בשל אובדן אמון בכיוון של המדינה וביכולתה להבטיח עתיד מקצועי וחברתי ראוי.

בריחת האליטות קדמה לקריסה והאיצה אותה: מערכות חדלו לתפקד, ההון האנושי נשחק - והמדינה נותרה עם משאבים, אך ללא היכולת להפעילם. ההיקש לישראל חייב להיעשות בזהירות ובהסתייגות. ישראל איננה ונצואלה, ומוסדותיה חזקים לאין שיעור, אך העיקרון ההיסטורי רלוונטי: מדינה קטנה המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים ודמוגרפיים לא יכולה להרשות לעצמה אדישות כלפי נטישה מצטברת של שכבות יצרניות ומובילות. התעלמות מבריחת הון אנושי איננה ניטרלית - היא בחירה אסטרטגית שיש לה מחיר מצטבר, ולעיתים בלתי הפיך.

***

בערב ראש השנה תשפ"ו "ישראל היום" השיק את "המיליון ה־11" - קריאה ציונית רחבת היקף שמבקשת להפוך חזון למציאות: עליית מיליון יהודים למדינת ישראל בעשור הקרוב.

במוקד הקריאה עומדת יוזמה לאומית נועזת, כזו שלא מסתפקת באמירה ערכית, אלא מציבה יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. עלייה המונית אינה רק פתרון אישי ליהודים החיים כיום תחת איום גובר של אנטישמיות בקהילות כמו אוסטרליה, בריטניה, קנדה, צרפת ורוסיה - היא גם הזדמנות היסטורית לעיצוב עתידו של העם היהודי כולו ולבניית חוסן לדורות לחברה הישראלית, לביטחונה ולכלכלתה.

מטרתנו כפולה: לעורר את הציבור בישראל להבנת גודל השעה, ולקרוא לממשלה להתגייס לבניית תוכנית לאומית - בדיור, בתעסוקה, בחינוך ובתשתיות - שתהפוך את החלום למציאות.

"המיליון ה־11" לא יסתפק בסיסמאות. לאורך שנת תשפ"ו נפעל להציף את הדיון הציבורי והפוליטי סביב הפרויקט: בכתבות עומק, במסעות מצולמים, בפרויקטים מיוחדים ובתוכניות עבודה שיוצעו כדי להפוך את החזון לתוכנית לאומית מגובשת.

זו העת להרים את הדגל. המיליון ה־11 הוא יותר מיעד מספרי - הוא הכרעה היסטורית.