יום ההכרה של ישראל וסומלילנד לא מציין רק אבן דרך דיפלומטית, אלא גם הארה מחדש של חוב מוסרי עמוק בין שתי האומות שנוצר במאבק, בהקרבה ובמחויבות בלתי מעורערת להישרדות כנגד כל הסיכויים.
כאשר הדיקטטור סיאד בארה (שליט סומליה לשעבר) הוציא לפועל ג'נוסייד נגד אנשיה של סומלילנד בשנות ה-80, קמפיין שיטתי של הכחשה שגבה את חייהם כ-200 אלף נפשות והפך את הערים שלנו לערימת חורבות, העולם הפנה לנו עורף.
הקהילה הבינלאומית שתקה כאשר אנשינו נשחטו. מצרים וכוחות אזוריים אחרים חימשו באופן אקטיבי את מכונת ההרג של בארה, וסיפקו לו כלי נשק ותמיכה שתדלקו את מסע הרצח שלו. אבל מדינה אחת סירבה להיות שותפה לשתיקה הזו.
ישראל עמדה לבדה והביאה את הזוועות של בארה בפני מועצת הביטחון של האו"ם. בזמן שבו דיבור לא נשא יתרון אסטרטגי כלשהו ועלות דיפלומטית מחושבת, ישראל בחרה במצפון על פני הנוחות. המעשה הזה של אומץ מוסרי בשעתנו האפלה ביותר, חקוק בזיכרון הקולקטיבי של סומלילנד.
האו"ם, כצפוי, לא עשה דבר. במשך 34 שנה, המוסד המאובן הזה שלל את זכותה של סומלילנד להתקיים בעודו תומך במדינה הכושלת סומליה - מודאג יותר משימור גבולות קולוניאליים מאשר הגנה על חיי אדם או כיבוד הרצון הדמוקרטי. האו"ם הוא דינוזאור גוסס. למדנו שהמתנה להכרה ממנו פירושה המתנה לאישור שלעולם לא יגיע.
עכשיו, המעגל נסגר - לא דרך מסדרון הביורוקרטיה של האו"ם - אלא דרך האומץ של אומות שמוכנות להכיר במציאות. ישראל וממשלת רה"מ בנימין נתניהו הדגימו אומץ מוסרי יוצא דופן בכך שהפכו לאומה הראשונה על פני האדמה, שהעניקה לרפובליקה של סומלילנד את ההכרה הרשמית שהרווחנו לאורך 34 שנים של דמוקרטיה, יציבות והגדרה עצמית שלווה. בעוד העולם הילל את הישגינו, רק ישראל היתה בעלת האומץ לתרגם מילים למעשים.
מה שהופך את הרגע הזה לאפילו יותר יוצא דופן הוא חזון המנהיגות של הנשיא של סומלילנד עבד א-רחמאן מוחמד עבדאללה ("עירו"). החלטתו לשאוף להכרה ישראלית מייצגת קודם כל אומץ, שמזכיר את ההערה המתריסה של גולדה מאיר על ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-1948 - זו בחירה בעקרונות על פני המתנה לאישור מסדר בינלאומי ציני שאכזב אותנו שוב ושוב.
ישראל וסומלילנד חולקות יותר מאינטרסים דיפלומטיים. אנחנו חולקים את המנטרה המקודשת של "לעולם לא עוד". שני העמים שלנו סבלו רדיפה ורצח עם. שני העמים הבינו שהישרדות דורשת ערנות נצחית ואומץ לעמוד לבד כשנדרשים לכך. שניהם הקימו דמוקרטיות תוססות, שקמו מהאפר של ניסיונות ההשמדה.
היחסים הבילאטרליים האלה אינם עסקיים בלבד. זאת התחלה של מסע מופלא שמושרש בטראומה משותפת, ערכים משותפים ונחישות משותפת לכך שההיסטוריה לעולם לא תחזור על עצמה. השותפות הזו תיכתב בספרי ההיסטוריה כאשר שתי האומות שסירבו להיות קורבנות, בוחרות במקום זאת לבנות עתיד טוב יותר.
שותפות זו תניב פירות רבים: שיתוף פעולה ביטחוני משופר יחזק את יכולתנו להילחם בטרור האזורי ובשודדי ים. שותפויות כלכליות יפתחו בפני המומחיות הישראלית את תחומי החקלאות, ניהול המים, הטכנולוגיה והחדשנות. סומלילנד מחזיקה במשאבי מינרליים עצומים, כולל מרבצי ליתיום משמעותיים - שקריטיים לאנרגיה נקייה.
הטכנולוגיה וההשקעות מישראל יכולות לסייע בפיתוח אחראי של המשאבים האלה, ולהפוך את סומלילנד לשחקן מפתח בשרשת האספקה העולמית.
ההכרה הזו מדגימה אמת עוצמתית: מדינות הבנויות על עקרונות ולא על נוחות תמיד ימצאו זו את זו. ישראל וסומלילנד נלחמו על כל אינץ' של קיומן. הן בנו דמוקרטיה במקום שבו אחרים צפו שיהיה כאוס. הן סירבו להתנצל על זכותן להתקיים או לחכות לביורוקרטים בניו יורק, שיעניקו אישור למה שכבר השיגו.
ישראל וסומלילנד עמדו יחד כשזה היה הכי חשוב. עכשיו, אנחנו בונים את העתיד יחד - כשווים, כשותפים, וכהוכחה שעשיית הדבר הנכון גוברת על המתנה למה שנוח. העידן שבו מבקשים אישורים נגמר. עידן השותפות בין מדינות חופשיות מתחיל עכשיו.
הביא לפרסום: שחר קליימן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו