בשבוע הבא אמור להפגש ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טראמפ באחוזתו במאר-א-לאגו. התבטאות הנשיא טראמפ בימים האחרונים העלתה ספקות לגבי מי יזם את הפגישה, מה מטרתה ומה דחיפותה. במקביל בישראל מתפרסמים תדרוכים עקביים שבכוונת נתניהו לדון עם הנשיא טראמפ בצורך להתמודד עם איראן.
מאידך אנו יודעים היטב שהתקיפה המוצלחת באיראן ביוני האחרון השיגה את מטרתה בראש ובראשונה משום שהפתיעה את האיראנים באופן מוחלט. לשם כך פוזרו סיפורי הונאה רבים ומגוונים שבלבלו את הציבור הישראלי, האמריקני וודאי את ראשי המשטר באיראן ובכירי משמרות המהפכה.
אז מה אנחנו אמורים להבין מכל זה?
האם במציאות ה"הפוך על הפוך" שאנחנו מצויים בתוכה זה אומר שפניה של ישראל לתקיפה באיראן בתיאום עם ארה"ב או לא? האם בעצם כל הדיבורים האלו נועדו להסיח את דעת כולם כדי לאפשר תרחיש הפתעה בלבנון או בעזה? או הסחת דעת מהכוונה האמריקנית לדחוק בישראל לעבור לשלב ב' בניגוד לכוונת ראש הממשלה?
או אולי בכלל מכך שהפגישה נועדה לשרת צרכים פוליטיים של שני המנהיגים שזקוקים להפגנת קירבה למול הסערות הפנימיות והחיצוניות שמתרגשות על ישראל וארה"ב?
השאלות האלו מרתקות אולם חשוב להתייחס לאפשרות שכל השיח הזה נועד אכן להסיח את הדעת, אך ממשהו אחר לגמרי - מהקושי הגובר של ממשלת נתניהו לתאם מדיניות עם ממשל טראמפ בנושאים עקרוניים.
התיאום האסטרטגי העמוק בין ישראל לארה"ב אמור היה להבשיל בחודשים האחרונים להתנעת משא ומתן לגיבוש מזכר הבנות חדש לעשור הקרוב, מזכר המכונה MOU. ה-MOU הנוכחי יפקע בעוד כשנתיים וגיבוש MOU חדש, אם לשפוט ע"פ הפעם הקודמת, אמור היה כבר להתחיל.
ה-MOU הקודם, שנחתם ב-2016, הסדיר את מארג שיתופי הפעולה האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב והכיל בתוכו גם חבילת מימון אמריקנית לרכישת אמל"ח שמיוצר בארה"ב ע"י התעשייה האמריקנית בהיקף של כ-3.3 מילארד דולר בשנה (ובנוסף חבילה של חצי מיליארד דולר להצטיידות ישראלית במיירטים נגד טילים).
את כל זאת נתניהו יודע היטב, הוא היה ראש הממשלה גם אז ומי שהוביל את המו"מ מטעמו היה עמיתי פרופ' יעקב נגל, בשעתו מ"מ ר' המל"ל.
נתניהו מתעכב בהתנעת התהליך ואפשר שזה משום שהוא חושש שהנשיא טראמפ לא שש לאשר MOU חדש. מאידך, שגריר ארה"ב בישראל מייק הקאבי התבטא השבוע פומבית שאמנם מדובר בהחלטה נשיאותית שאין לו השפעה רבה עליה כשגריר, אך באותה נשימה העריך שהתנאים יבשילו לחתימה על MOU נוסף.
במציאות נורמאלית, היתה מצטרפת לכך העובדה שנשיא ארה"ב הקודם חתם על הצהרה נשיאותית אותה העניק לממשלת ישראל בביקורו בארץ בקיץ 2022 ובה התחייב בשם ארה"ב על המשכיות מזכרי הבנה עם ישראל גם לאחר סיום ה-MOU הנוכחי. אמנם זה היה בתקופת ראש הממשלה לפיד ונשיא ארה"ב ביידן, אך כיום לצערנו נראה שלא מייחסים חשיבות לרציפות קבלת החלטות בין ממשלות וממשלים.
בוושינגטון מנשבות כיום רוחות הקוראות לצמצום סיוע החוץ האמריקני ולצערנו מתרבים גם הקולות בקרב הקיצוניים מימין ומשמאל הקוראים להפסקת כל גיבוי אמריקני לישראל. דווקא משום כך היה זה צריך להיות העיתוי המושלם לראש ממשלה מנוסה כנתניהו לשים את הסוגיה הזו במרכז הפגישה שלו עם הנשיא טראמפ. להדגיש בפניו שזו העת להחצין לעיני כל את המחויבות האמריקנית לא רק לבטחון ישראל אלא לנכסיות שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות.
זו העת להרים על נס את העובדה שלישראל תרומה גדולה לבטחון הלאומי האמריקני (דרך רכש מערכות נשק אמריקניות, הפעלתן בסביבה מבצעית המעודדת את שיפורן, שיתוף פעולה מודיעיני רחב ועמוק המגן על כוחות ארה"ב באזורנו והזדמנות לעיצוב חיובי של המזה"ת כתוצאה משותפות בה ישראל נושאת בעיקר הנטל הבטחוני).
באותה עת, מזכר הבנות שכזה יבצר את מעמדה של ישראל באזור כבעלת הברית המובילה של ארה"ב, ואת היותה בליבתה של ברית פרגמטית ברוח הסכמי אברהם המשתפת פעולה נגד אויבים משותפים כגון איראן והאחים המוסלמים.
זהו נושא חשוב באופן יסודי לבטחון הלאומי של ישראל. נותר רק לקוות שראש הממשלה נתניהו יעסוק גם בו בעת פגישתו עם הנשיא טראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו