לכאורה, לפנינו ביקור נוסף ברצף של ועידות פסגה בין ההגמון האמריקני לבין בעלת בריתו ישראל, שנועד לתאם מהלכים ועמדות ערב השקתו של השלב השני והמכריע בתוכניתו של הנשיא למיסוד ויישום המנגנונים והמסגרות הבינלאומיות להבטחת התקדמות בדרך לעיצובה של סביבה מקומית חדשה ויציבה בעזה. זאת כמנוף לפריצת דרך גם בנתיב הרחבתם ושדרוגם של "הסכמי אברהם".
ואולם מבט מעמיק יותר על המפגש, הצפוי להתקיים ב־29 בחודש, מצביע על כך שמדובר בהתכנסות חריגה, ואפילו בהולה, בין שני קודקודיהם של "היחסים המיוחדים", שהגיעו לפרשת מים גורלית.
הביטוי הראשון לכך שמדובר בפסגת חירום, אשר מטרתה למזער את סכנת הגלישה המחודשת לאלימות במרחב הישראלי־איראני, בחזית הלבנונית ובזירה הסורית, הוא עיתויה. שכן אלמלא היינו מצויים בעיצומה של תקופה רוויית משברים ואתגרים חמורים, לא היה חיוני לקיימה הרחק מהבירה האמריקנית בעיצומה של חופשת חג המולד.
סטיית תקן בולטת זו מעידה על כך שהבית הלבן השתכנע כי כדי לייצב את המצב הנפיץ בכל החזיתות המאיימות להסלים, עליו לנקוט צעדים מניעתיים מיידיים מול משטר האייתוללות, ובמינון שונה כמובן גם מול ירושלים.
פער בסדרי העדיפויות
בנקודה זו בדיוק בולט הפער בין עמדות ישראל וארה"ב, שזה לא מכבר הביאו לכלל ביטוי צלול את "תנאי החיבה" והאינטרסים המשותפים, ושיתפו פעולה בצורה מרשימה כדי למגר זמנית את האיום האיראני. הפעם שונים הם פני הדברים, וצבר של סוגיות ליבה השנויות במחלוקת מאיים להקדיר את הרקיע האמריקני־ישראלי.
יש לזכור שעבור טראמפ נותר היעד של התקדמות מ"מלחמה חמה" ל"מלחמה קרה" בחזית עזה, ושל התקדמות מ"שלום קר" ל"שלום חם" בין ישראל לבין רוב העולם הסוני המתון, משאת נפש הנושאת עימה פוטנציאל מדיני וכלכלי רב ערך. זאת גם ללא הכרח בעימות צבאי ישיר נוסף עם "ציר הרשע".
ברור שטראמפ רוצה להאיץ את הדרך, מה גם שסדר יומו גדוש בסוגיות בוערות אחרות - המלחמה באוקראינה, יחסיו עם הקרמלין, המהגרים הבלתי חוקיים, המשבר עם ונצואלה, העימות עם סין והמחלוקת סביב גרינלנד.
לעומת זאת, סדר היום של נתניהו במסלול האמור להוביל לשלב ב' שונה בתכלית. בעבר כל הצעת הסכם שהיתה כרוכה בנסיגה ישראלית גררה איומים בפרישה מצד שותפיו מימין. משום כך, הלחץ לנסיגה מיידית נוספת צפוי גם הפעם להוליד הסתייגויות והתניות מצידו של נתניהו.
נוסף על כך, הוא נתון ללחץ פנימי וציבורי במכלול רחב של שאלות - חוק הגיוס, סירובו לקבל אחריות על אסון 7 באוקטובר, התנגדותו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, עלייתה המחודשת של פרשת "קטארגייט", והתעלמותו מפעולות "נוער הגבעות" ביהודה ושומרון.
על רקע זה, אין ספק שראש הממשלה יעשה כל מאמץ למקד את השיחה בנושאי ביטחון, ואף ישאף להעצים ולהקצין את חומרתו ומיידיותו של האיום הטילי מטהרן.
מבחינתו, הענקת "אור ירוק" אמריקני למהלך תקיפה ישראלי מניעתי לנטרול איום הטילים תהיה הגשמת חלומותיו - לא זו בלבד שהמהלך עשוי להסיר סכנה ביטחונית, אלא שהוא נושא בחובו פוטנציאל להעלים את המכשולים מבית בשעה שמועד הבחירות מתקרב.
מה בכל זאת יציע הנשיא?
דא עקא, שקשה להניח כי הבית הלבן ישתכנע שבשלה השעה לשוב לאופציה הצבאית. למרות העמדות התקיפות שהציגה ארה"ב שלשום במועצת הביטחון, טרם נטרקה הדלת כליל על האופציה הדיפלומטית, מה גם שהנשיא הפגין לא אחת גמישות מפתיעה ביחסו לאיראן. מה גם שפניו, במיוחד כעת, לפעול ליישובם או למיתונם של סכסוכים, ולא להחרפתם.
לגבי סוריה - גם כאן צפוי שדרישת ישראל לחופש פעולה צבאי תיתקל בתביעה אמריקנית נחרצת להימנע מפעולה העלולה לפגוע במעמדו וביכולת המשילות של הנשיא החדש, אחמד א־שרע.
סיכומו של דבר - מקבץ שלם של אבני נגף ניצב בדרכם של שני האישים, וספק אם אפילו להטוטנותו הרהוטה של נתניהו תצליח לרבע את המעגל.
הנשיא, מצידו, יכול להציע לישראל חבילה של תמריצים צבאיים וכלכליים וביטחונות מדיניים בתמורה לגמישות. מצד שני, אין להוציא מכלל אפשרות שינקוט בגישה עימותית יותר. הצופן התפעולי שלו מעיד על כך שאין לו ערכים קבועים, אלא רק אינטרסים הנוטים להשתנות עם שינוי הנסיבות.
יש לקוות שהתמונה תתבהר בשבוע הבא, ושמאר־א־לאגו תיכנס ללקסיקון הישראלי כתואמת של קמפ דיוויד 1978, ושבכוחה יהיה לפרוץ את הקיפאון ולהעניק לפחות שוליים של יציבות למישור העמוס בטרור וברדיקליות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו