גם אלבניזי לא הבין: מי שנותן לגיטימציה לטבח - יקבל בית מטבחיים בחוף שלו

שני קווים מחברים בין טבח החוגגים בחוף בונדיי, הפיגוע בבית הכנסת במנצ'סטר ביום כיפור, רצח זוג עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון בקיץ ושאר אירועי תקיפות היהודים הנפוצים כל כך במערב.

המכנה המשותף הראשון הוא הפיכת היהודים באשר הם, ובגלל מי שהם, למטרות שלגיטימי להרוג. קריאות השמד שנשמעות בכל בירות המערב מזה שנתיים ורבע יוצרות את האווירה. בתוכה, אם ביוזמה ספונטנית ואם בהתארגנות מוכוונת מבחוץ - קל להצמיח חוליות פעילות.

הקו המחבר השני בין שלל ההתקפות על הריכוזים היהודיים בעולם, חמקמק ונסתר מן העין. קשה לשכנע את מי שאיננו יהודי שהוא יהיה הבא בתור. שהרי על פניו, הזינוק הגלובלי באנטישמיות הוא "בגלל המלחמה בעזה" או משום ש"האנטישמיות היא מחלה עתיקה". לך תוכיח לאמריקני, לבריטי או לאוסטרלי ברחוב, שמי שהרג יהודים היום, ירצח אותו מחר.

ובכל זאת, לא פחות מישראל והיהודים, המערב כולו מאוים מגל הרצחנות הזה. גם אם חלקו הגדול עוד לא יודע את זה. עיוורת במיוחד הייתה ונותרה ממשלתו של אנתוני אלבניזי, שגם אחרי פיגוע הטרור השני בחומרתו בתולדות אוסטרליה, טרם הפנים היכן הבעיה. התגובה הראשונית העלובה שלו לפיגוע, מלמדת עד כמה האיש לא מבין את חומרת האיום שנבנתה בארצו בתקופתו מתחת לאפו.

אלבניזי גילה קו פייסני במיוחד כלפי האלימות שמשתוללת בארצו מאז טבח 7 באוקטובר. במקום לאסור על סיסמאות אלימות כמו "אינתיפאדה גלובלית" ו"פלשתין תהיה חופשית מהים עד הירדן", הוא הכיר במדינה פלשתינית. במקום לסנן כניסת טרוריסטים מסיתים לארצו, הוא מנע מישראלים בכירים וזוטרים להיכנס אליה. באיוולתו כי רבה, אלבניזי, שלא הבין כי מי שנותן לגיטימציה לטבח שהתחולל אלפי ק"מ מארצו, סופו שיקבל בית מטבחיים בחוף הכי מפורסם במדינתו שלו. ככה הוא הטרור, נטול גבולות.

וזו בדיוק הבעיה של המערב הפרוגרסיבי. באופן די פרדוקסלי, במדינות ערב, בסין וברוסיה, יד ברזל מקפדת את מדגרת האסלאם הקיצוני. דווקא שם, בארצות שאינן דמוקרטיות, מבינים שזרם זה מטפח גם את הסיסמאות הקיצוניות וגם את האלימות עצמה. מנגד, במדינות הקרויות ליברליות, ההסתה והאלימות שבאה איתה משתוללות, עם מעט מאוד מעצורים.

מחזה האבסורד

במחזה אבסורד שקשה להבין, אסלאמיסטים קיצוניים באמריקה מביעים בגלוי את שאיפתם לכבוש את הבית הלבן. קריאה דומה הם לא יעזו להשמיע במרוקו, דובאי, בייג'ינג או מוסקבה. או למשל אל־ג'זירה הקטארית, אסורה לשידור ברוב מדינות ערב, אך מסיתה חופשי במערב. האם יכולה להיות הצדקה לאיוולת הזו?

כרגע רק היהודים, גם בארצם וגם מחוצה לה, משלמים בחייהם לנוכח הרפיסות הערכית הזו. ואולם, כמו תמיד בהיסטוריה, אנחנו רק הראשונים. בדיוק כמו הנאצים, או הקומוניסטים, האסלאם הקיצוני, השיעי והסוני, מאיים לכבוש את הדמוקרטיות, ובמקרה זה לעשות זאת מבפנים.

כשחושבים על כך, על זה בדיוק נאבקו אבותינו החשמונאים. התרבות הדומיננטית של התקופה ביקשה למחוק את זהותם וערכיהם, כפי שהועברו במסורת היהודית. בסופו של דבר, המסורת והמוסר היהודים צלחו אותה וניצחו. כך יהיה גם הפעם, כבד ככל שיהיה המחיר.