הפסקת האש שנכנסה לתוקף על בסיס תוכנית 20 הנקודות של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, שהובילה לשחרור כל החטופים החיים ו-26 חטופים חללים, היא בחזקת הישג משמעותי עבור ישראל. תוכנית 20 הנקודות, שגובתה בהמשך בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, מותירה 53 אחוזים משטח הרצועה בשליטת צה"ל, מחייבת את פירוק חמאס מנשקו, את פירוז הרצועה, הקמת ממשלת טכנוקרטים בגיבוי כוח ייצוב בינלאומי ובהנחיית מועצת השלום ושלילת השתתפות חמאס בשלטון ובתהליך שיקום הרצועה.
צפו תיעוד פעילות כוחות צהל ברפיח // דובר צה"ל
על הנייר, מימוש התוכנית מוביל למימוש מטרות המלחמה כולן. אלא שהסיכוי למימושה, והחלטת מועצת הביטחון על בסיס שיתוף פעולה של ארגון הטרור, כמעט ואינו קיים.
המשמעות היא שישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים אפשריים:
1. תכנית טראמפ מיושמת רק לאחר חידוש הלחימה של צה"ל נגד חמאס - בפועל הקפאה של שלב ב' בתכנית - כאשר צה"ל, בהעדר כל גורם אחר שיש לו את הרצון ואת היכולת, הופך לגורם הבלעדי האחראי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה והכשרת התנאים למימוש התוכנית, תוך מימוש חופש פעולה ביטחוני מירבי.
2. התכנית מיושמת בהדרגה על ידי התנעת תהליכי שיקום והקמת מנגנון הייצוב במזרח הרצועה, ובמקביל חידוש הלחימה של צה"ל במערב לצורך פירוקו ופירוז, עד להכשרת התנאים להרחבת אחריות המנגנון על כל שטח הרצועה.
3. מימוש חלקי ולא מספק של התכנית, כאשר על ישראל מוטלים ריסון ומגבלות בלחימה נגד חמאס, מה שיוביל לחלוקה בפועל בין מזרח הרצועה למערבה, להותרת חמאס בשלטון ממערב לקו הצהוב, תוך קיבוע הלכה למעשה של קו גבול חדש.
כל התרחישים מייצרים אתגרים ומתחים למול אינטרסים חיוניים של ישראל. מאחר ויש במימוש תוכנית 20 הנקודות, כדי להביא להשגת כל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי הממשלה, הרי שהתרחיש המועדף הוא התרחיש השני - כל עוד ניתן יהיה להגיע אליו בפרק זמן קצר ועל בסיס גיבוי אמריקני לחידוש הלחימה.
אך במידה וארה"ב לא תמהר להגיע למסקנה שלא ניתן יהיה לפרק את חמאס מנשקו ולהביא לפירוז הרצועה בשיתוף פעולה איתו או באמצעות הפעלת לחץ טורקי וקטרי, אלא רק באמצעות חידוש הלחימה, עדיף יהיה לישראל התרחיש הראשון. המשמעות במקרה זה היא חידוש לחימה עצימה במטרה לפרק את ארגון הטרור ולהביא לפירוז מלא של עזה תוך סיכון בהידרדרות למשבר עם וושיגנטון.
להערכתנו, התרחיש המתייחס לקיבוע מציאות של חלוקת הרצועה למזרח בשליטת צה"ל ולמערב בשליטת חמאס, הוא התרחיש הסביר ביותר והבעייתי ביותר, שכן הוא צפוי להוביל בוודאות לעימות נוסף אליו יגיע חמאס מעמדה מחוזקת. זאת לאחר שיצליח לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בשטח שבשליטתו ולנגוס בחלק מההישגים שישראל צברה במהלך שנתיים.
ולכן, בנקודת הזמן הזו, וכדי להכשיר את התנאים לסבירות גבוהה יותר של התרחיש השני, נכון יהיה לאפשר לארה"ב את מרחב הפעולה והזמן לפעול בדרכה עד להתפכחותה בנוגע לחמאס. וגם כמובן הגעתה למסקנה שלא ניתן יהיה להוביל לפירוקו מנשקו ולפירוז הרצועה במאמצי שכנוע.
עד אז, צריכה ישראל שלא להיות למכשול, אלא להדק ולהעמיק את שיתוף הפעולה וההבנות עם האמריקנים. בכללן, צמצום תפקידן והשפעתן של טורקיה וקטאר ומניעת נוכחות טורקית צבאית בשטח הרצועה. בנוסף, יהיה נכון לשמר את הגיבוי לתגובות בלתי פרופורציונליות להפרות של ההסכם ולבנות את הלגיטימציה לחידוש הלחימה לצורך השלמת המשימה ומימוש כל מטרות - כמו גם הכשרת התנאים למימוש מלא יותר של תוכנית טראמפ.
פרופ' קובי מיכאל הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי, נועה לזימי היא עמיתה במכון משגב לביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו