בקרוב מאוד: הדד-ליין שהציב טראמפ לפירוק חיזבאללה

היום, אחרי שנה מאז ההסכם עם חיזבאללה, כבר ברור שהפסקת האש עוצבה מראש כחד-צדדית. כלומר, לחיזבאללה אסור לירות אפילו כדור אחד. לישראל, לעומת זאת, מותר על פי תנאי ההסכם לסכל איומים שהם בונים. אם למישהו היה ספק בכך, בא ביום ראשון חיסולו של "הרמטכ"ל" השלישי של חיזבאללה, היית'ם עלי טבטבאי, והזכיר שאלה הם תנאי המשחק.

לא רק שאיש בעולם לא טען להפרת ההסכם מצד ישראל, אלא שחיזבאללה גם ירא להשיב אש. הגרורה המפרפרת של איראן כלואה פעמיים - מדינית וצבאית.

רון דרמר, שעיצב את תנאי ההסכם מטעם ישראל, הסביר מייד לאחר שנחתם כי כך יקרה. בשיחות סגורות תיאר את הכללים והמנגנונים שנקבעו. היה ברור שלישראל נשמר מרחב פעולה גדול לטפל בכל סכנה שהיא מזהה. כך קרה בשנה שחלפה.

דרמר גם צדק כשטען שהמהלך הצה"לי באותה עת בלבנון מוצה. כך שבפני ישראל עמדה הברירה בזמנו להסכים להסכם שהציע השליח האמריקני הוכשטיין או לפנות לכיבוש מלא של לבנון. כיבוש היה ונותר הדרך הצבאית היחידה לחסל כליל את חיזבאללה, אז כיום אפשרות זו לא באמת רלוונטית. ישראל לא תיקח על עצמה את ניהול לבנון.

הבעיה שלא נגמרה

ההחלטה לסגור את חזית לבנון היתה נכונה לשעתה. ברור שגם בסיבוב הנוכחי הבעיות לא נגמרו, כי חיזבאללה פועל במרץ להתחמש מחדש. חיל האוויר עובד קשה בלבנון, אך לא עומד בקצב. כמו שלמדנו בדרך הקשה ביותר בעזה, מהאוויר אפשר לעכב אויבים, אבל לא לחסל אותם. חיסול שלם ייתכן רק עם כיבוש קרקעי מלא - דבר שהציבוריות הישראלית לא מעוניינת בו כרגע.

על פי גורמים מדיניים יודעי דבר, ממשל טראמפ קבע לממשלת לבנון את 31 בדצמבר השנה כתאריך האחרון לפירוק חיזבאללה מנשקו. אם לא תעשה זאת - אשמת ההפרה תוטל עליה. אחד מלקחי היסוד של 7 באוקטובר הוא לא לאפשר לאויב לבנות כוח מעבר לגבול. כפי שנראים הדברים כרגע, בקרוב לא יהיה מנוס מלממש אותו.