בשעת צהריים, ליד מכונת החטיפים במרתף בניין הסנאט, שם ראיתי לפתע את לא אחר מאשר רון דרמר. השנה הייתה 2015. דרמר היה אז השגריר בוושינגטון. סנאקס?! זה מה שחסר לו לשגריר הבכיר ביותר של ישראל?!.
כמה שבועות קודם לכן נתניהו נשא את הנאום ההיסטורי בקונגרס נגד הסכם הגרעין בין אובמה ואיראן. דרמר, מי שתפר את הנאום ודחף את נתניהו לשאת אותו, נראה מותש. "לא הכנסנו לפה כלום מאז הבוקר", העיד העוזר שנלווה אליו. אז כן, הם חיפשו חטיף כשר כדי שהשגריר יתמלא בקצת אנרגיה לפגישה הבאה.
"מה אתם עושים פה"? שאלתי. "רצים מפגישה לפגישה בין הסנטורים כדי להסביר את סכנות הסכם הגרעין", השיב דרמר. "מן הסתם סנטורים רפובליקנים, כי הרי הדמוקרטים עם אובמה שמוביל את ההסכם", אמרתי. "לא", ענה השגריר. "הרפובליקנים איתנו. אנחנו מנסים לשכנע דמוקרטים".
התקרית הקטנה שוב חידדה את הניגוד המשווע בין מה שכתבו ואמרו על רון דרמר כל כך הרבה אנשים שלא מכירים אותו, או שמקנאים בו, לבין מי שהאיש באמת. כי בזמן שדרמר הושמץ באותם ימים כמי ש'מוחרם על ידי המפלגה הדמוקרטית', הוא נפגש בשרשרת עם דווקא ההנהגה שלה. כפי שיסופר בהמשך דרמר היה לשגריר הישראלי היחיד אי פעם, שאירח בשגרירות הישראלית בוושינגטון את נשיא ארה"ב (אובמה), ואת סגנו (ביידן), שניהם דמוקרטים כמובן.
רון דרמר נולד במיאמי ביץ פלורידה ב-1971. הוא ניחן בשכל חריף, ידע עצום בכושר הבעה מצוין, כוח פיזי רב, ובאישיות מברזל שנבנתה בנסיבות לא קלות. אביו נפטר שבועיים לפני בר־המצווה שלו. את אשתו הראשונה הוא איבד זמן לא ארוך לאחר ראשית נישואיהם. את דרמר זה לא שבר, אלא חישל.
אולי זה קשור, ואולי לא. אמנם דרמר יודע להיות קשוב, אבל קשה עד בלתי אפשרי להזיז אותו מעמדתו. העקשנות שלו היא שם דבר. בפגישות הוא לרוב יותר מרצה מאשר מנהל דו-שיח. זה האיש.
האב שהזכרנו, ג'יי דרמר, כיהן כראש עיריית מיאמי ביץ' מטעם המפלגה הדמוקרטית. הוא, אגב, ניצח בבחירות את אליוט רוזוולט, גיבור מלחמה ובנו של הנשיא האגדי. גם אחיו של דרמר, דיוויד, נבחר לימים לאותו התפקיד. כל זה מלמד שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ - אבל גם על כך שרון יכול היה להגיע לתפקידים הבכירים ביותר בפוליטיקה או בעסקים באמריקה, אלא שהוא בחר בארץ ישראל ולא בארץ הזהב.
הסטודנט שזוהה, סומן וצמח
אחד המרצים שלו, פרנק לונץ, באוניברסיטה זיהה את כישרונותיו הייחודיים ("התלמיד המוכשר ביותר שהיה לי אי פעם", אמר עליו) והזמין אותו לעבוד בפירמת הסקרים שלו. דרך אותו מרצה נולד הקשר עם נתן שרנסקי. באותה תקופה, במחצית השנייה של שנות ה-90 דרמר עלה לארץ. הוא ניסה להתגייס לצה"ל אך הדבר לא צלח. אגב, גם אהרן ברק, שפגש את דרמר בנסיבות חברתיות, התרשם ממנו מאוד והזמין אותו תכופות. בביתו של ברק, דרמר פגש את אשתו, רודה.
הקשר עם שרנסקי הוליד ב-2004 את ספרם המשותף "יתרון הדמוקרטיה". הנשיא דאז בוש קרא את הספר, הושפע ממנו, והזמין אותם לבית הלבן. שרנסקי הוא גם מי שחיבר בין דרמר לנתניהו, עוד ב־1999. המפגש הראשון בין השניים דווקא לא הסתיים באופן מוצלח. דרמר, שכבר היה מנוסה בניתוח סקרים, צפה לנתניהו הפסד בבחירות המתקרבות. שבועות ספורים לאחר מכן התברר שצדק.
למרות ההתחלה ברגל שמאל, הקשרים התהדקו, עד שדרמר ונתניהו הפכו כמעט לישות אחת. האמון ביניהם טוטלי. השקפת העולם זהה. הם מתכננים מהלכים קדימה לפרטי פרטים במוח אנליטי, ובוטחים זה בזה טוטלית. זה לא שאין ויכוחים, אלא שבדיוק להפך, נתניהו יודע שאף מחלוקת עם דרמר לא תדלוף. דרמר מצדו מאמין באמונה שלמה שכל מה שנתניהו עושה, מכוון לחיזוק העם היהודי ומדינתו. זה מה שמעניין אותו.
ב-2005 נתניהו מינה אותו לציר כלכלי בשגרירות בוושינגטון, מה שחייב את דרמר לוותר על אזרחותו האמריקנית. "הייתי גאה להיות אמריקני", כתב אז באחד העיתונים האמריקנים. בתפקידו זה דרמר שכנע מדינות בארה"ב למשוך את השקעותיהן מאיראן. הוא גם היה שותף להכנת הסכם הסיוע הביטחוני בין ארה"ב וישראל.
ב-2009 כשנתניהו שב ללשכת ראש הממשלה, הוא הפך את דרמר ליועצו הקרוב ולמי שבעיקר מחזיק עבורו את תיק ארה"ב. יחד הם התמודדו מירושלים עם הלחצים שהעמיד ממשל אובמה, עד שב־2013 החזיר אותו נתניהו לאמריקה - הפעם כשגריר ישראל בוושינגטון. אף שעבד שם, הוא היה עולה על מטוס לארץ אינספור פעמים לצורך התייעצויות פנים אל פנים עם נתניהו. רק המאמץ הזה של טיסות טרנס־אטלנטיות, לפעמים פעם בשבוע או שבועיים, תוך ניתוק מהמשפחה ועבודה אינטנסיבית כשגריר החשוב ביותר של ישראל, היה מתיש את רוב האנשים.
עשור מאוחר יותר, דרמר ארגן כאמור את הנאום ההיסטורי של נתניהו נגד הסכם הגרעין ב-2015. כשנתניהו התלבט אם לשאת את הנאום, דרמר שאל אותו: "מה הטעם לשבת על הכיסא אם אינך נענה להזמנה?". כי כמו הבוס, דרמר קם בבוקר עם איראן ואיתה הלך לישון. בטווח הקצר אותו נאום אמנם גרם לנזק מסוים בקרב הדמוקרטים משום שנתפס כפגיעה באובמה. ואולם בטווח הארוך, הנאום החדיר לצמרת האמריקנית את חומרת הסכנה שנשקפת מאיראן ובנה לגיטימציה, להפצצת מתקני הגרעין שלה עשור מאוחר יותר.
ההתרוצצות של דרמר בין הסנאטורים באותה תקופה, אותה ראיתי בעיני, גם הקשתה על אובמה לאשר את הסכם הגרעין בקונגרס, ובבוא היום הקלה על טראמפ לפרוש ממנו.
אך גם אם המאבק שלו בהסכם הגרעין שנוי במחלוקת, ההישגים האחרים של דרמר הם קונצנזואליים. ההסכם האחרון במלחמה בעזה השיב את החטופים וזכה לתמיכה עצומה בציבור. הוא שוב עומד בניגוד מוחלט לשקרים שהופצו נגד השר הפורש, כאילו אינו מעוניין בהחזרת החטופים אלא רק בארכת המלחמה.
אגב, שוב בסתירה לדיווחי כזב בתקשורת, דרמר הוא גם מי ששכנע את טראמפ לפני שנה שהחטופים חיים. בימים אלה לפני שנה הנשיא הנבחר היה משוכנע שכולם מתו ואף אמר זאת בפומבי. כשדרמר פגש אותו במאר-א-לגו, טראמפ נעמד כפוף, מדגים את תנאי השבי של החטופים ואומר "ככה אי אפשר לשרוד". דרמר במקום הוציא אותו מטעותו ואמר, "על פי המודיעין שלנו יש לפחות 50 חיים". מאותו רגע טראמפ חדל לומר שהחטופים מתו.
הרוח החיה בממשל טראמפ
מאותה פגישה ועד יוני 2025, דרמר היה הרוח החיה ברתימת הממשל לתקיפה נגד מתקני הגרעין של איראן. בניגוד ל"Don't", שקיבלנו אנחנו מביידן להרחבת המלחמה, דרמר ונתניהו שכנעו את טראמפ שפעולה נגד איראן תעשה רק טוב לאינטרסים של ארה"ב. נפעם מחגיגה הישראלית בשמי טהרן, טראמפ לבסוף נתן את המכה המסיימת עם שיגור מפציצי ה-B2.
לא מוגזם לומר שבמעשה הזה היה לדרמר חלק בהצלת ישראל והעולם גם יחד מסכנה ברורה ומידית. אותו, כמו את כלל פעולותיו, דרמר השיג דווקא משום שידוע שאינו מחפש כל תמורה אישית, כוח או כותרות, או שאיפות פוליטיות ואחרות. כל מי שמכיר את דרמר, יודע שמניעיו טהורים. זה אחד מסודות הצלחתו. באופן מדהים בפני עצמו, אף שהוא צמוד לנתניהו כבר 25 שנה, תמיד שמר מרחק מהפוליטיקה והפרשיות הרבות שמלוות את ראש הממשלה ומשפחתו.
דרמר עומד במידור מוחלט. התפקיד היחיד של הדובר שלו - יש כזה - הוא לשתוק. הסודיות הזו אפשרה לו להגיע למה שהוא כנראה גדול הישגיו: הסכמי אברהם. "אתה יודע כמה אנשים בארץ ידעו לפני על הסכמי אברהם?", הוא נוהג לשאול רטורית. "שלושה. אם היו יותר כנראה שזה היה דולף ולא היו הסכמים".
באותם שבועות דרמטיים של קיץ 2020, כשהעולם נאבק בקורונה וטראמפ על שרידותו הפוליטית, דרמר ונציגי איחוד האמירויות ישבו בחדרים נפרדים בבית הלבן. ג'ארד קושנר ואנשיו החליפו ביניהם טיוטות במו"מ קשוח. בסופו נולדו הסכמי שלום ששינו את המזרח התיכון.
כמובן שאלה לא היו הפגישות הסודיות הראשונות או האחרונות שלו. עכשיו אפשר לגלות שבימים אלה לפני שנה הוא פגש את השגרירה הסעודית בוושינגטון, המוכרת בשם הנסיכה רימא - פגישה שאת דבר קיומה חשפנו בפברואר 2025. בסוגיית סעודיה דרמר ימשיך כנראה לטפל על אף פרישתו מהממשלה.
בשקט, בשקט
בחזרה ל-2020, מהלך חשוב נוסף שדרמר רשם באותה שנה, היה שחרורו מהכלא והבאתו לארץ של יהונתן פולארד. בממסד הביטחוני בארה"ב היו מי שרצו להמשיך להצר את צעדיו של המרגל הישראלי כדי שלא יהפוך לאדם חופשי ולא יוכל לבקר לישראל. דרמר, שסיים אז כמעט 8 שנים כשגריר בוושינגטון, פעל בשקט לפתרון חיובי של הסוגיה (גילוי נאות: פולארד הובא לארץ במטוסו של מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון ז"ל).
ההישגים הכבירים מול הנוספים בתקופת טראמפ כללו את ההכרה ברמת הגולן כישראלית, ההכרה בירושלים כבירת ישראל, העלאת השגרירות האמריקנית לבירה והנכונות של טראמפ להכיר בריבונות ישראל ביו"ש, שלבסוף לא מומשה.
דרמר יכול היה לשכנע את טראמפ ואנשיו לכל הצעדים האלה גם בזכות השקפת עולם דומה לזו של הרפובליקנים, וגם בעזרת חכמה בינאישית רבה. הפגישה הראשונה שלו עם טראמפ הייתה ב-2014. היא הייתה מקרית ובאותה עת איש לא ידע שטראמפ בכלל ייכנס לפוליטיקה האמריקנית.
הם נפגשו בכנס בוגרים של בית הספר לעסקים 'וורטון' של אוניברסיטת פנסילבניה. דרמר כשגריר ישראל סיפר לאיש העסקים דאז טראמפ, שבגללו הגיע ללמוד ב'וורטון'. הוא קרא את הספר של טראמפ Art of the Deal וחלם להיות איש עסקים מוצלח כמוהו. טראמפ זכר היטב את השיחה. שנתיים מאוחר יותר, כשהימם את העולם ונבחר לנשיאות הוא צלצל לנתניהו וביקש שישאיר בוושינגטון את "הבחור שלו". משפחת דרמר, שבאותם ימים ב-2016 הייתה אמורה לשוב לארץ, פירקה את הפקלאות וסגרה עוד ארבע שנים בבירת ארה"ב.
פינה את השלג בעצמו
ההקרבה הזו, אורח חיים שכלל היעדרויות אינסופיות מהבית ואינספור טיסות לארה"ב, עומדת מאחורי השורה במכתב ההתפטרות שלו, "אני מודה למשפחתי, ובפרט לרודה רעייתי, על נכונותם להקריב כה רבות במהלך שני העשורים האחרונים על מנת שאוכל לשרת את המדינה היהודית האחת והיחידה".
כאמור, לא רק עם טראמפ ואנשיו דרמר ידע לעבוד, אלא גם עם הדמוקרטים ואפילו עם הנשיא שלהם, ברק אובמה. דווקא אחרי העימות הגדול בין אובמה ונתניהו על הסכם הגרעין ב-2015, דרמר הבין שהנשיא ירצה לפייס את ישראל. אל שולחנו כשגריר הגיעה ההחלטה של "יד ושם" להעניק את אות חסיד אומות העולם, לחייל אמריקני שנפל בשבי הנאצים במלחמת העולם. החייל רודי אדמונדס, הציל מאות יהודים שהיו שבויים אתו במחנה, ולא סיפר על כך בימי חייו.
דרמר העריך שאובמה ייאות להעניק בעצמו את האות לבנו של אדמונדס, שנפטר ב-1985. הוא הגיש אפוא לראש המטה שלו, דניס מקדונה, הזמנה אישית לתת את האות בטקס בשגרירות.
ואכן, כמה חודשים מאוחר יותר אובמה בא ונאם. באותם ימים סופת קור קיצונית איימה לבטל את האירוע. אך דרמר שהיה כל כך נחוש לקיים אותו בא לפנות בעצמו את השלג, כדי להוות דוגמה לעובדי השגרירות שהיססו.
הייתה זו הפעם הראשונה שהענקת אות חסידי אומות העולם נערכה מחוץ לישראל. למעט ביקור התנחומים של ביל קלינטון אחרי רצח רבין, הייתה זו הפעם היחידה ב-77 שנות המדינה, שנשיא אמריקני בא לשגרירות הישראלית בבירת ארה"ב.
מה עוד? דרמר חתום על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול ביותר אי פעם עם ארה"ב, גם הוא הושג מול ממשל אובמה. ב-2020 סייע להבאת חיסוני הקורונה לישראל, שהייתה כזכור הראשונה בעולם להפיץ אותם בציבור. דרמר טווה עם עמוס הוכשטיין וממשל ביידן את הסכם הפסקת המלחמה בלבנון לפני כשנה, אשר מאפשר לישראל לשמור על חופש פעולה בלבנון.
לאורך כל השנים דרמר תרם מיכולותיו להסברת עמדת ישראל בעולם, בכלל זה מול הקשים שבמראיינים. מאידך, בראיון היחיד שהעניק אי פעם לתקשורת העברית, הסביר מדוע החליט להתנתק ממנה.
באחת משרשרת הפגישות שלנו סיפר כי "ב־2009, עיתונאי בכלי תקשורת חשוב פרסם ידיעה שלפיה נתניהו קילל בשיחה סגורה יועצים של הנשיא אובמה. הכרתי את נתניהו מספיק שנים כדי לדעת שהוא לא מדבר במונחים כאלה, ולא מוציא מהפה את הביטוי שהכתב ייחס לו. אבל לכתב זה לא הפריע, והוא טען שהדברים יצרו משבר מדיני. צלצלתי אליו ואמרתי לו: 'אתה תוקף אותנו על משבר בין המדינות, בשעה שאתה זה שיצר משבר, כי הדברים לא נאמרו. ואפילו לא טרחת לבקש תגובה'. הוא צעק עלי שהוא עיתונאי חופשי... מצאתי את עצמי משקיע שעות בהתמודדות עם שטויות שנכתבו או נאמרו. בסוף שאלתי את עצמי אם ההשקעה הזו עוזרת לי בקידום האינטרסים של ישראל, והבנתי שלא. לכן העדפתי לעשות את העבודה בשקט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו