יש תאריכים מועדים בלוח השנה הלאומי שלנו. ט' באב הוא יום של חורבן. בלילה של 10-9 בנובמבר 1938 ביצע המשטר הנאצי את הפוגרום ביהודים בגרמניה ובאוסטריה, שזכה לכינוי "ליל הבדולח". ב־10 בנובמבר 1975 קבעה עצרת האו"ם ברוב קולות גדול כי הציונות, התנועה שנולדה כתגובה לאנטישמיות, היא גזענות.
לא היתה זו עוד החלטת גינוי לישראל, או החלטה שאיששה החלטות אנטי־ישראליות קודמות. החלטה זו - 3379 למניין החלטות העצרת - היתה בגדר חציית קו פרשת המים. היתה זו הכרזה חד־משמעית שמדינת ישראל, היא מדינת היהודים, אינה לגיטימית, מכיוון שהאידאולוגיה שעליה היא מושתתת - הציונות - אינה לגיטימית.
בכך קיבל האו"ם את אחד היסודות האידיאולוגיים של בריה"מ הקומוניסטית, ששללה את הציונות ואת היהדות. הוחלט כי העיקרון המכונן של המדינה היהודית - ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, מה שבא לידי ביטוי מובהק בחוק השבות שחוקקה הכנסת ב־1950 - לא תקף. המסקנה ברורה: מדינת היהודים צריכה להיעלם מהעולם.
שיא אנטי־ישראלי
החלטה 3379 היתה שיאו של תהליך נגד ישראל שהובילה בריה"מ, לצד מדינות ערב ומדינות באסיה ובאפריקה שהיו חלק בלתי נפרד ממחנה ה"בלתי מזדהות", ובראשן מצרים, הודו ואינדונזיה. האינטרס הערבי היה ברור. האנטי־ציונות, שהפכה למסוכנת יותר מהאנטישמיות הרגילה, היתה הדבק שחיבר את חברות הליגה הערבית מאז כינונה. המעורבות הסובייטית היתה ביטוי למערכה תעמולתית קיצונית שיזמה בריה"מ מאז מלחמת ששת הימים.
מניע נוסף למהלך הסובייטי היה הלחץ האמריקני־ישראלי לפתוח את שערי בריה"מ לעליית יהודים. שפע של פרסומים פסבדו־מדעיים ופמפלטים אנטי־ציוניים שפירטו את פשעי הציונות ומדינת ישראל, ראו אור במוסקבה. פרסומים אלה תורגמו לעשרות שפות. הרעל האנטי־ציוני היה חלק מהאינדוקטרינציה של כל מי שהיה חבר במחנה "הקִדמה והשלום" בארצות המערב, כולל בישראל.
מחנה השלום חסה תחת השפעת מוסקבה, והתעמולה הזאת חלחלה גם לאותם אלו שהרימו את דגל השמאל החדש ודחו את הקומוניזם הסובייטי, אך לא יצאו מתחום כוח המשיכה של פיתוי השייכות למחנה השלום.
אך המערכה הגלויה באו"ם נגד הציונות העבירה הילוך עוצמתי מייד לאחר מלחמת יום כיפור. בשורה של החלטות שקיבלה העצרת, משטרים ומדינות סומנו כגזעניים או ככאלה שיש להתנגד להם. ב־14 בדצמבר 1973 התקבלה החלטה 3151 נגד האפרטהייד והציונות כצורות של גזענות.
כריכת הציונות עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה היתה מהלך מתוחכם, כי הדבר אילץ מדינות שהתנגדו לאפרטהייד אך לאו דווקא לציונות להצביע בעד ההחלטה, כדי שלא יתקבל הרושם כאילו הן תומכות באפרטהייד. העיתונות העברית לא הבחינה בהתפתחות המדאיגה הזאת, ואפשר להבין למה: אלה היו ימי הכאב והאבל שלאחר המלחמה, וכולם עסקו בבחירות שנועדו לסוף אותו החודש.
הסחף באו"ם לרעתה של ישראל היה דרמטי. בנובמבר 1974 הוזמן מנהיג אש"ף, ערפאת, להופיע באו"ם, והוא נאם כשהוא חמוש באקדח. סדרה של מגה־פיגועים היכתה בישראל. בשלהי יוני 1975 נערכה בחסות האו"ם ועידת הנשים במקסיקו סיטי. בעת שנאמה לאה רבין, רבות מהמשתתפות עזבו את האולם. בסיום הדיונים הצהירה הוועידה: "שיתוף פעולה ושלום בינלאומיים מחייבים שחרור לאומי ועצמאות, חיסול הקולוניאליזם והניאו־קולוניאליזם, כיבוש זר, ציונות, אפרטהייד וכל צורה של אפליה גזעית".
בישראל מבינים
לראשונה הופיעו תגובות של אכזבה וכעס בעיתונות העברית. ב"על המשמר", ביטאון מפ"ם, נכתב כי כריכתה של הציונות ביחד עם אימפריאליזם, קולוניאליזם, אפליה גזעית ואפרטהייד היא בגדר "אושוויץ רוחני". חיים גורי אבחן ב"דבר" כי ההחלטה שמקדמות מדינות ערב מכוונת להחרבת המדינה, שפירושה החרבת עם - ג'נוסייד.
מצעד ההחלטות האנטי־ישראליות נמשך. מועצת הארגון לאחדות אפריקה קיבלה החלטה שלפיה ל"משטרים הגזעניים" ב"פלשתין הכבושה", ברודזיה (לעתיד זימבבואה) ובדרום אפריקה יש שורשים אימפריאליסטיים משותפים. שרי החוץ של המדינות הבלתי מזדהות התכנסו בלימה, בירת פרו, באוגוסט 1975, והכריזו כי הציונות היא איום על שלום העולם וביטחונו. הוועידה קראה למדינות העולם להתנגד לאידיאולוגיה הציונית. ישראל יכלה להתנחם בכך שהצעת החלטה של סוריה ואש"ף להשעות את ישראל מהעצרת הכללית הקרובה, לא התקבלה.
שיאו של התהליך הגיע בהחלטה שהתקבלה ב־10 בנובמבר 1975 על ידי העצרת הכללית, שקבעה כי הציונות היא גזענות. בניגוד להחלטות קודמות, החלטה זו, שאותה הציעו 25 מדינות, התמקדה בציונות ובה בלבד. 72 מדינות הצביעו בעד ההחלטה ו־35 התנגדו, וביניהן מדינות מערב אירופה. שגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהאן הכריז כי ארה"ב לא מכירה ולא תסכים להחלטה המגונה של האו"ם. קשה להאמין שמוויניהאן, תומך ישראל מובהק, היה מבכירי המפלגה הדמוקרטית. חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם, הצביע על הסמיכות ליום השנה לליל הבדולח, ובאקט דרמטי קרע את הצעת ההחלטה: "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה כך".
ב־1991, לקראת ועידת מדריד, העצרת הכללית קיבלה את החלטה 4686, שביטלה את ההחלטה מנובמבר 75'. כיום ברור שביטול ההחלטה היה פורמלי בלבד. החלטות ועידת דרבן בספטמבר 2001 העניקו תנופה מחודשת לתפיסה הסובייטית־ערבית נגד הציונות ומדינת ישראל, אף שבריה"מ כבר לא היתה קיימת. זרעי הרעל נבטו ונפוצו במערב.
"מוסקבה ניצחה"
הצעד המכריע לקראת החלטת נובמבר 75' נעשה עשר שנים קודם, בכמה אירועים באו"ם לאורך השנה. ד"ר מאיר רוזן היה אז יועץ משפטי של המשלחת באו"ם, ועסק בעיקר בנושא זכויות האדם, שמבחינת ישראל פירושו הדאגה ליהודי בריה"מ. באותה עת הצטרפה למשלחת גם השופטת הדסה בן עתו, שהושאלה מביהמ"ש המחוזי בתל אביב למשרד החוץ. היא התמחתה בחקר הפרוטוקולים של זקני ציון. ב־65' כבר נוסחה באו"ם האמנה לחיסול כל צורות האפליה הגזעית.
"באופן אירוני, לאפיזודה הנשכחת הזאת היתה השפעה חמורה מאוד על התפתחות דעת הקהל הבינלאומית והחוק הבינלאומי ביחסם לישראל ולציונות", העיד ד"ר רוזן המנוח. "כך זה קרה: בשלב מוקדם של הדיון (מארס 65') ועדת המשנה הגיעה להסכמה מהירה לאמץ סעיף מיוחד המגנה את האפרטהייד כצורה של גזענות, בדומה לנאציזם ולניאו־נאציזם. מאחר שהשואה עוד היתה טרייה בתודעת פעילי זכויות האדם - כמו גם גל מגפה של אירועים אנטישמיים בעולם - הנציגה האמריקנית... הציעה לשלב באמנת האו"ם גינוי ספציפי לאנטישמיות.
"הנציג הסובייטי, שנתמך בעוז על ידי מומחים ממזרח אירופה, יצא בהתקפת נגד, והגיש תיקון שהוסיף גם את המילה 'ציונות' לרשימת צורות הגזענות". הושגה פשרה שלפיה הורידו כל התייחסות ספציפית לסוגי גזענות (חוץ מאפרטהייד).
"תרגיל דומה חזר על עצמו באוקטובר 65'", הזכיר רוזן. "באמצעות הטקטיקה הפקחית הזאת בריה"מ הצליחה בפעם הראשונה להזריק את האידיאולוגיה והתעמולה שלה נגד הציונות והיהדות על הבמה העולמית. מוסקבה זכתה בניצחון כפול".
הצלחתה של בריה"מ למנוע את הכללת האנטישמיות כאחד מסוגי הגזענות גרמה לנזק ארוך טווח. העולם חדל לייחס משמעות מוסרית, פוליטית וסמלית להשמצת יהודים ולשנאת יהודים. נוצרה אווירה מתירנית. בריה"מ מיסדה לראשונה את החיבור בין ציונות לנאציזם - מה שפרץ החוצה ב־75'.
בשנת 1987, במסגרת ראיון איתה, קבעה השופטת בן עתו: "משהו דומה מאוד למה שהיה בשנות ה־30 מתחיל להתרחש. זה לא חייב להיות שואה נוספת, זה יכול להיות אסון ממין אחר. העולם מוכן היום לשנוא את היהודים, לעשות דה־לגיטימציה ודה־הומניזציה של יהודים. ממסגרים אותנו כאויבי העולם, כך שמה שצפוי לקרות ליהודים יתקבל כדבר שמגיע להם. זו תהיה הפקרה של היהודים וציד חופשי שלהם - בשם האו"ם".
פרופסור מעוז עזריהו הוא גיאוגרף תרבותי, פרופסור מן המניין בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה וראש מוסד הרצל לחקר הציונות. מחקריו מתמקדים בפוליטיקה של שיום רחובות, בתהליכי הנצחה בישראל ובגרמניה, ובהיסטוריה התרבותית של תל אביב ודימוייה בתרבות הישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו