במשך עשורים ישראל מנעה התערבות בסכסוך - עכשיו טראמפ יקבע אפילו את גורלו של ברגותי

עשרות אלפי האזרחים שהגיעו גם היום (שבת) לכיכר החטופים הזכירו שהמאבק לא נגמר: 13 חללים ישראלים מוחזקים עדיין ברצועת עזה, כשחמאס מתחמק במתכוון מהשבתם לישראל.

התזכורת השבועית הזאת חשובה לא רק כהזדהות עם משפחות החטופים, אלא משום שההסכם שהביא לסיום המלחמה בעזה מיושם רק בחלקו. בעוד ישראל עמדה במחויבויותיה עד תום בשלב הנוכחי, הצדדים האחרים - ויש יותר מאחד - מתמהמהים במילוי חלקם. זה נכון לגבי חמאס, וזה נכון גם לגבי שושבינות ההסכם. אלה אינן דוחקות את חמאס לפינה בסוגיית החטופים, ולוקחות את הזמן גם בהתארגנות למעבר לשלב הבא של ההסכם.

חמאס מנצל את הזמן הזה כדי לארגן מחדש את שורותיו בעזה. לכאורה זה נועד כדי לקיים חוק וסדר ברצועה - או בשמם המכובס: משילות - אבל עיניו כבר נשואות קדימה, לאפשרות שהמלחמה תתחדש, או כדי להגיע ערוך טוב יותר למצב שבו יידרש למסור את השלטון. חמאס מוכן לעשות זאת בצד האזרחי, כלומר שמישהו אחר ייקח את בעיות היומיום של עזה.

בכל הקשור לצד הצבאי - אין שום אינדיקציה שמלמדת כי בכוונתו להתפרק מנשקו.ישראל מעלה את הסוגיות האלה במפגשיה היומיומיים עם שלל הבייביסיטרים האמריקנים שפוקדים אותה, בינתיים בהצלחה מוגבלת בלבד.

הממשל אמנם חוזר על מחויבותו להשבת כל החטופים ולהפקעת השלטון מחמאס, אולם מעבר למלל הוא אינו מציב כרגע איום ממשי על השלטון בעזה וגם מונע מישראל לעשות זאת. דרישתו כי כל פעולה צבאית משמעותית שאינה תגובה מיידית־מקומית תתואם עימו, מלמדת שהוא חושד בישראל כי בכוונתה לחפש הזדמנות לשוב ללחימה, ואין בכוונתו לאפשר לה לעשות זאת.

תמונת מצב מטרידה

אלה לא החדשות הגרועות ביותר מבחינתה של ישראל. ההסכם שנכפה עליה - ומדי יום נאספות התבטאויות של בכירי הממשל שמלמדות כי כך היה - יצר מציאות שבה לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא בונאם הלכה למעשה. ישראל התעקשה במשך עשורים שלא לאפשר זאת משום שהצדדים צריכים לפתור את בעיותיהם בינם לבין עצמם, והיא זכתה לגיבוי מלא לעמדתה מארה"ב, מאירופה, ואפילו ממדינות ערביות מרכזיות.

כעת ישראל דחקה את עצמה לפינה שבה אחרים מנהלים עבורה את האירוע. כרגע מדובר על עזה, אבל ברקע כבר מתנהלות שיחות על "פתרון שתי המדינות" (טראמפ וסגנו, ג'יי.די ואנס, הודיעו שסיפוח יהודה ושומרון לא יקרה), כשהנשיא האמריקני גם מפלרטט בגלוי עם האפשרות שמרואן ברגותי ישוחרר מהכלא כדי להנהיג בעתיד את הפלשתינים.

וכשבתוך הקלחת הזאת מערבבים כעת גם את טורקיה וקטאר, מתקיים חשש ממשי עד כמה יישמרו האינטרסים החיוניים של ישראל.הציבור הישראלי חשוף פחות לתמונת המצב המטרידה הזאת. הוא נתון תחת הרעשה תמידית שמציירת לו מציאות אחרת. הממשלה מנסה כעת להדק את אחיזתה במידע שהציבור יקבל, בין היתר באמצעות חוקי התקשורת שמנסה להעביר השר שלמה קרעי. מדובר בהמשך ישיר למאמציה להגמיש את הדמוקרטיה לצרכיה, וכדי להבטיח כי תיבחר מחדש.

סיום המלחמה אמור היה להוביל להקמת ועדת חקירה ממלכתית, וגם להסדרת סוגיית גיוס החרדים בהתאם לצורכי צה"ל. למרבה הדאגה, בשני העניינים האלה מחפשת הממשלה פתרונות מעוותים, שמנוגדים לאינטרס הציבורי.

בכך היא חוטאת לא רק למחיר העצום ששולם במהלך המלחמה, אלא גם למשימתה העיקרית שצופה פני עתיד. היא מותירה את צה"ל להתמודד לבדו עם כל הבעיות - הבעיות המבצעיות בעזה, התחקירים, מילוי שורות הלוחמים המידלדלות - ובכך סוגרת מעגל להתנהלותה בכל השנים האחרונות: ההצלחות הן שלה, הכישלונות והבעיות - של אחרים.