באמצע יולי השנה, כחודש לאחר סיום מלחמת "עם כלביא" נגד הגרעין האיראני, התראיין רון דרמר לפודקאסט של דן סינור. כבר אז הוא דיבר בגלוי על כניסה למשא ומתן לסיום המלחמה – מתווה שכלל הפסקת אש, שחרור כעשרה חטופים והחזרת כמה גופות חללים.
דובר אז על הפסקת אש בת 60 יום, שבמהלכה יחל משא ומתן על סיום המלחמה ועל שחרור יתר החטופים. קשה להניח שישראל, במצב של הפסקת אש ועסקת חטופים חלקית, הייתה משיגה הישגים דומים לאלה המופיעים בתכנית 20 הנקודות של טראמפ - שעדיין מהווה את הבסיס להסדר בעזה. דרמר הציב אז את היעד הברור: "עזה ללא חמאס, או עזה ללא שלטון חמאס" - זה היה ההישג הנדרש מבחינת ישראל.
סגן הנשיא ואנס: "לא נכפה שום דבר על חברינו הישראלים" \ רויטרס
ניתן להבין כי דרמר ביטא גם את רצונו של ראש הממשלה נתניהו באותה עת לסיים את המלחמה. בעיקר משום ששיאה של המערכה, שנמשכה כשנתיים, כבר היה מאחורינו: השמדת פרויקט הגרעין האיראני, עד כמה שניתן להגדיר זאת "השמדה".
השאלה העקרונית היא האם תכנית טראמפ, על כל סעיפיה, מאייתת "עזה ללא חמאס". היא בוודאי דורשת ומתווה דרך מרובת חתחתים לעזה "ללא שלטון חמאס". ההנחה היא שהמשך המבצע לחיסול חמאס פיזית במערכה צבאית יהיה יקר מדי וממושך מדי בכל המובנים - גם בהיבט של לגיטימציה פנימית וגם מבחינת התשה.
לאור ההשתוללות האנטי-ישראלית ההיסטרית שלובתה בידי אספסוף וממשלות מערביות שונות, נראה שגם המחיר הבינלאומי היה גבוה מדי. לפי הנתונים האלה צריך לרדת מהתפיסה כאילו ישראל הפכה למדינת חסות של ארה"ב. ישראל חזרה לאותו מצב היסטורי - בעייתי שבכדי לסגור מלחמה היא תלויה ביכולת האמריקנית. זה כשלעצמו מקנה לארה"ב מנוף על ישראל תוך כדי ריצוי האויבים הערביים, כל אויב ומלחמתו מאז 1948.
שוב ושוב חוזרים להנרי קיסינג'ר. אז מלבד זה שהוא התבדח על חשבון ממשלת ישראל בימי הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים כי קשה לנהל משא ומתן עם ממשלה שיש לה עוד שמונה ראשי ממשלה חוץ מראש הממשלה, הוא גם אמר לנשיא סאדאת: בריה"מ יכולה להביא לכם נשק למלחמה; אבל כדי להשיג שלום, רק אנחנו יכולים להביא את ישראל.
כאן, טראמפ הפך באמת לפטיש הכתום שנחת על השולחן וארגן הפסקת אש עם ארגון טרור שלאחר הסכמתו הוא בעצם חותם על פירוקו. אבל טראמפ חוזר להרגל שלו מתחילת נשיאותו להשתמש בישראל ככלי לאיומיו. עכשיו מדווחים שסגן הנשיא ואנס, בליווי קושנר וויטקוף באו כדי להשגיח על נתניהו, להחזיק אותו.
מה שקרה למעשה מאז ועידת שארם א-שייח' זה שטראמפ מיקם את עצמו בין טורקיה לישראל. הממוצע הזה בין אויב פוטנציאלי לבין ישראל הוא כמובן שלילי לישראל.
ישראל נדרשת לעשות שני דברים: אחד, לדרוש הקפדה על מילוי התנאים שיביאו אל היעד של "עזה ללא שלטון חמאס". הארגון לכאורה עומד על הרגליים, הוא שולט בינתיים באוכלוסיה באמצעי טרור של הוצאות להורג, ללא הפגנות מחאה באוני' קולומביה והארוורד. אבל כאויב של ישראל הוא נוטרל והמשך מילוי סעיפי התכנית ינטרל את שלטונו. כמובן, לא לאפשר לחיילים ממדינות כמו טורקיה להיכנס לשטח הרצועה. אבל נראה שהדבר היותר חשוב הוא התנהלות צה"ל בשטח.
אלו הרגעים שבהם מתעצב דפוס יחסי המלחמה שאחרי המלחמה. זה מזכיר קצת את רצועת הביטחון שאליה נסוג צה"ל אחרי שלוש שנות מלחמת של"ג בשנת 1985. לא להיכנס שוב לדפוסים של עוד מכשול ועוד גדר ועוד ביצורים. אלא לפתח לוחמה גמישה ופעילה מתחת לסף, לפי העיקרון של הלוחמה נגד חיזבאללה. רוח ההסכם ותכנית טראמפ היא שהמלחמה תמה, אבל מלחמה מסוג אחר, זאת של אחרי המלחמה, מתחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו