הקונספציה שישראל צריכה להיזהר ממנה בעזה

התקרית הקשה סמוך לרפיח, היא נורת אזהרה. אם ישראל לא תקבע כללים נוקשים וברורים מול חמאס, היא עלולה להיקלע למדרון מסוכן. המענה המיידי של צה''ל באש מהאוויר ומהקרקע נועד בעיקרו לייצר מסך סמיך, במטרה לאפשר את חילוץ הנפגעים. אף שהפלשתינים ראו בה הפעלת אש לכל דבר, היא אינה "תגובה" במתכונתה המתבקשת: זאת אמורה לגבות מחיר מחמאס ולהבהיר לו שישראל לא מתכוונת לאפשר להפסקת האש להתמוסס. 

בהדרגה. התעקשותו של דובר צה''ל שהפגיעה נעשתה ממזרח ל"קו הצהוב" לא היתה מקרית. היא נועדה להבהיר שההפרה של חמאס היתה כפולה: גם של הפסקת האש וגם של קווי הפעולה שנקבעו. משתמעת ממנה המסקנה שאם חמאס אינו מקיים את מה שסוכם, גם ישראל לא תעשה זאת.

זה מבחן ראשון לישראל אחרי הסכם החטופים וחזרתו של חמאס לרחובות הרצועה, והוא מגיע מהר מהצפוי. אפשר שזה רע: סביר שהמתווכות, ובראשן ארה"ב, לא ירצו לראות את פרי עמלן קורס בתוך זמן כל כך קצר, ואת המלחמה מתחדשת. ואפשר שזה טוב: לישראל ניתנת כאן הזדמנות מיידית להבהיר שמה שהיה בעבר מול רצועת עזה לא יהיה עוד.

מרחב התמרון של ישראל אינו בלתי מוגבל. רצונה לעשות "לבנוניזציה" לעזה - כלומר לחסל מחבלים חדשות לבקרים - לא יצלח, כי עזה אינה לבנון. בעוד שבלבנון מכהנת ממשלה שרואה בחיזבאללה אויב, בעזה חמאס הוא (נכון לכרגע) גם הממשלה. ובעוד בלבנון העולם לא ממש מתעניין במה ישראל עושה מדרום לליטני, בעזה העולם כולו עוקב בקפדנות אחרי כל תקיפה ותזוזה.

לכן, על ישראל להגיב בנוקשות, אך לעשות זאת בתיאום עם הבית הלבן כדי שלא לקבל ממנו ברקס. היא יכולה להוון את האירוע גם כדי להשיב הביתה עוד חטופים חללים, בהמשך לחזרתם של רונן אנגל ושל סונטאיה אוקארסרי אתמול. הדרך לשם עוברת בהפעלת לחץ על חמאס - צבאי וגם דיפלומטי, תוך הסתייעות במתווכות מקטאר, טורקיה ומצרים.

אלה כבר הבהירו בימים האחרונים כי יפעלו למניעת חידוש המלחמה: יש בכך יתרון, משום שהן ינסו לרסן את חמאס, אבל יש בכך גם חיסרון משום מעורבותן הגוברת (והמזיקה) במזרח התיכון בכלל ובעזה בפרט.יכולותיו הצבאיות של חמאס, שהופעלו אתמול, לא צריכות להפתיע: הארגון אמנם נפגע קשות צבאית, אבל נותרו לו עדיין אלפי מחבלים ולא מעט אמל"ח. דווקא נכונותו להסתכן בשלב כה מוקדם צריכה להטריד את ישראל, ומחייבת את האצת המהלכים לקידומו של שלב ב' של ההסכם - זה שמרחיק אותו ממוקדי הכוח ברצועה ומקים בה שלטון אחר. לכל הנוגעים בדבר (למעט חמאס) יש אינטרס שזה יקרה, וטוב תעשה ישראל אם תכה בברזל הזה בעודו חם, בטרם ינדוד העניין העולמי למחוזות אחרים.

דומה שאת הממשלה מעסיקים בינתיים עניינים אחרים. אתמול היא המשיכה במאמציה לקבע נרטיב חדש למלחמת 7 באוקטובר. מדובר במתקפה משולבת, מתוכננת, ופוליטית במהותה, מהחלפת שם המלחמה ועד למאמץ להקים ועדת חקירה מטעם. אלה מהלכים שקופים וצפויים, שיעדם הסופי הוא הרחקת הממשלה - ובעיקר העומד בראשה - מאחריותם למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהתקיים במשמרת שלהם.

המאמץ הזה התחיל כבר בשבת השחורה עם ניסיון לשנות תמלילי שיחות ופרוטוקולים בלשכת ראש הממשלה, והוא לא פסק מאז. ל־2,000 נרצחי והרוגי המלחמה - שניים נוספו היום - מגיע יותר מזה, ולו כדי למנוע את הישנות האסון בעתיד. ספק אם זה יגיע ממי שמעולם לא קיבל על עצמו אחריות לאסון, ומבקש עכשיו למנות את חוקריו בניסיון לסדר לעצמו הנחת סלב במסקנותיהם.