חמאס כבר עובד על הפיגוע הבא, אבל טראמפ איתגר את ישראל

תמונה אחר תמונה. כל אחת מהן שווה מיליון מלים. אריאל קוניו וארבל יהוד. אבינתן אור ונועה ארגמני. עמרי מירן עם לישי והבנות. דוד קוניו עם שרון והבנות. אלקנה בוחבוט עם ראם ורבקה. זיוי וגלי ברמן עם החולצות של מכבי תל-אביב. איתן הורן עם החולצה של הפועל באר-שבע ועם האחים שלו. והמסוקים. והכיתובים על הלוח. ויהודית רביץ. ועומר אדם. והכל מכה בבטן. ומציף בדמעות. לראות ולא להאמין. ובעצם להאמין: זה אמיתי. הם בבית.

ספק אם היו עוד ימים כאלה בתולדות המדינה. אולי ה' באייר תש"ח. האושר, והשמחה, והיכולת להתאחד לרגע אחד. להניח הכל בצד. כן, גם את ההכרה שזה לא באמת גמור: נותרו שם חטופים חללים. וגם את המחיר שבשמו נקנה היום הזה: 915 חללי צה"ל, ועוד עשרות אלפים שנפצעו בגוף ובנפש. וגם את הדאגה ממה שיקרה בהמשך: חמאס חזר לשלוט בעזה, ולא ימהר להניח את נשקו. וגם את ההבנה שאנחנו לא באמת השתנינו: הנה בכנסת, בעוד כל זה קורה, עשו פוליטיקה קטנה ביום לאומי גדול.

גודל המעמד

שווה להתעכב רגע על מה שקרה בכנסת. ההגעה של הנשיא טראמפ היתה היסטורית. גם הכבוד לו זכה, ובדין, על חלקו המכריע בהשבת החטופים. וגם הנאום שלו – טראמפ במיטבו – הכי לא פוליטיקלי-קורקט, ועדיין ההצגה הכי טובה בעיר. חבל שהכנסת, והעומד בראשה, לא הצליחו להתעלות לגודל המעמד: כשבחרו להדיר ממנו את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה, וכשבחרו להזמין אליו עסקנים וקבלני קולות וידוענים משל מדובר בליכודיאדה.

מסתבר שאחדות טובה רק כסיסמא. בדיוק כמו שלום. לנתניהו, שזה היה יומו הגדול, ניתנה הזדמנות להגדיל אותו עוד יותר כשהוזמן להצטרף לפסגה בשארם א-שייח. הוא צריך היה לנסוע לשם, ולומר רק שני משפטים: "ב-7 באוקטובר תקף חמאס את מדינת ישראל – רצח, אנס וחטף, וכפה עלינו מלחמת אין ברירה. המלחמה הזאת נגמרה היום, ואני ניצב כאן ומושיט את ידי לכולכם לברית של אמיצים, לשלום מתוך עוצמה שישנה את פני המזרח התיכון לנצח".

האיום של ארדואן

אבל נתניהו בחר להישאר בארץ. אולי זה היה החג, ואולי החשש להיתפס באותו פריים עם אבו מאזן וארדואן, ואולי האיום של ארדואן וראש ממשלת עיראק להחרים את האירוע. כך או אחרת, ברגע האחד הזה שבו היה באפשרותו לקחת את ישראל קדימה הוא קיבל רגליים קרות. במקום שישראל תחזור למרכז הבמה היא נותרה בצד, כשאחרים דנים על עתידה בלעדיה.

בתווך בוטל גם ביקורו המתוכנן בישראל של נשיא אינדונזיה. מישהו הדליף, ונשיא המדינה המוסלמית הגדולה בעולם החליט לוותר. בשני מקומות ידעו על הביקור הזה: בלשכת ראש הממשלה, ובמוסד (שעמל על ארגון הביקור החשאי). מתבקש לתהות מדוע לא נשמעת בסביבת נתניהו דרישה לחקור את ההדלפה, שגרמה נזק ממשי למדינת ישראל.

הימים הקרובים ילוו בנפילת מתח טבעית. אחרי החגים כבר כאן. הילדים יחזרו לבתי הספר, והמבוגרים לעבודה. גם נתניהו יחזור למשפטו, שאמור להתקיים ארבע פעמים בשבוע. החנינה הספונטנית שניסה לארגן עבורו טראמפ שעשעה את הכנסת, אבל לא היה לה ערך של ממש. הסקרים יחמיאו לנתניהו גם בלעדיה, ויתאזנו בעוד שבועיים-שלושה כשהעננה תשכך. זה טבעו של עולם: זה טבעם של הישראלים.

רק עזה תישאר שם. אסור לשגות באשליות: חמאס עמל על הפיגוע הבא, שעשוי לקרות כבר מחר בבוקר. מבחינתו, כלום לא נגמר. ישראל הבטיחה לעצמה שלא לאפשר זאת, אבל לא תוכל לנצל כל אירוע – וגם לא את משיכת הזמן של החזרת גופות החללים החטופים – כדי לחדש את הלחימה. טראמפ מאוהב בהסכם שהשיג, ולא יאפשר לו להתמסמס בקלות. זאת לא רק הערבות האישית שנתן: זה הכבוד, וזה פרס נובל של השנה הבאה.

ישראל צריכה ללחוץ בכיוון ההפוך – של מימוש ההסכם. לקדם את הפירוז, ואת השיקום, ובעיקר את הקמת שלטון חלופי ברצועה. זה יאפשר לה להצטרף לחזון האזורי הגדול, שעליו דיבר טראמפ בכנסת. זה בידיה. בדיוק כמו שהריפוי והאיחוי הפנימיים בידיה. כניסתה לשנת בחירות לא מבשרת טובות. ועדיין, שמחת תורה השנה היה שמח במיוחד. הלוואי שהוא יסמן דרך חדשה.