"מתווך-העל" טראמפ פנה לטורקיה - וגם בקטאר צריכים לדאוג

במרץ 1996, על רקע גל הפיגועים הקשה שהוביל ארגון חמאס נגד ישראל, התכנסה בשארם א-שייח’ ועידה בינלאומית למלחמה בטרור, ששושביניה העיקריים היו הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה שמעון פרס.

ואולם, מעבר להצהרת סיכום נמלצת, שגינתה באופן נחרץ את פעולות הטרור וקראה לשיתוף פעולה בינלאומי כדי למגר איום אלים וחמור זה על ביטחונה של ישראל ועל היציבות האזורית, התחדש גל הטרור החמאסי בכל עוצמתו ואכזריותו, וזרע רצח והרס בישראל. כך נמוג והתאדה באש ובעשן, חלומם של מעצבי המפגש להצמיח סביבה אזורית מפויסת יותר ונטולת טרור באמצעים רטוריים ודקלרטיביים בלבד.

כמעט שלושה עשורים מאז אותו כישלון צורב ומהדהד, המעלה מתהום הנשייה והשכחה את הניסיון הפתטי והתמים של בריטניה וצרפת ב-1928 - לאסור על השימוש במלחמה באמצעות מסמך חסר שיניים ומנגנוני אכיפה ("הסכם קלוג- בריאן").

שארם א-שייח’ שוב הפכה למוקד של מאמצי תיווך, שנועדו לסיים את הלחימה בעזה ולהבטיח, בעזרת כלים ומנגנונים שיוקמו בהמשך הדרך, שאותו חמאס אלים וקיצוני, יורחק ויודר ממוקדי השליטה, ההשפעה והתשתיות הצבאיות שהקים. והפעם, באופן אפקטיבי וארוך טווח, בניגוד ליוזמת הנפל של 1996.

המו"מ בשארם א-שייח'

ואכן, בעוד שוועידת שארם של 1996 התאפיינה בתפאורה ססגונית אך הביאה לתוצאות אפסיות, הפעם הניבו המגעים השקטים שהתקיימו בשארם א-שייח’ הסכם דרמטי להפסקת הלחימה ולשחרור כל החטופים (שלב א’ בתוכנית ההסדר של הנשיא דונלד טראמפ), שנחתם ב-9 באוקטובר, 2025, בין ישראל לחמאס בתיווכן של ארה"ב, מצרים, טורקיה וקטאר.

ייחודו של ההסכם (הגם שאינו כולל הסכמות לגבי כל דפוסי ופרטי יישומם של השלבים הבאים בתוכנית של הנשיא), שהצליח להביא לנצירת האש בחלוף שנתיים של מערכה קשה, מעוגן בצופן ההתנהגותי ודפוסי התנהלותו של מתווך-העל האמריקני, שהוכיח בפעילותו יכולת מנהיגות יצירתית ונחרצת, חשיבה מחוץ לקופסא ולמסגרות הדיפלומטיות המסורתיות, ונכונות לעשות שימוש מיטבי, בעיתוי המתאים, בכל מנופי הלחץ וההשפעה שעמדו לרשותו.

היעד הסופי

בה בשעה שהווירטואוז הדיפלומטי, הנרי קיסינג’ר, העדיף לעמעם ולטשטש את היעד הסופי של מהלכי התיווך שלו, ובמקום זאת להתקדם בשיטה איטית ומדורגת לקראת מימושו של חזון ההסדר, הנשיא ה-47 הציג מלכתחילה את יעד סיום המלחמה (ולא רק השגת הסכם הפסקת אש) כמטרתו המרכזית.

יתרה מזאת, בפעילותו הדיפלומטית בזירה, יצר הנשיא ה-47 דגם חדש לחלוטין של מתווך-על, המאפיל במידת תחכומו ומקוריותו אפילו על קיסינג’ר המיתולוגי. בעוד שמזכיר המדינה האמריקני פעל לא רק כמתווך אפקטיבי אלא גם כגורם המתגמל את הצדדים, במהלך התיווך שהוביל בדרך להסכם הביניים בין ישראל למצרים שהשיג בספטמבר 1975, טראמפ התגלה בשבוע האחרון בכל גדולתו בכך שלא הסתפק בפעולת תיווך מסורתית וישירה, אלא העניק חבילת תמריצים ותופינים למתווכי המשנה.

לחצים על חמאס

הוא אף לא הסתפק, אפוא, בהבטחת תמורות (או בהשמעת אזהרות, מרומזות או גלויות) לצדדים הלוחמים עצמם. זאת, כדי לחזק במתווכי משנה אלה (בעיקר טורקיה וקטאר) את המוטיבציה להפעיל לחצים כבדים על חמאס כדי שיסכים להגמיש את עמדותיו הנוקשות.

לגבי טורקיה, מצטייר הפיצוי האמריקני מרחיק לכת במיוחד. לארדואן הובטחה אספקת מטוסי F-35, שבה נכס אספקת מטוסי F-35 שכה נכסף לקבלם, והוא עתיד להיכנס לעובי הקורה כשחקן לגיטימי בתהליך יישום ההסכם.

כך השכיל הבית הלבן ליצור מארג דו-שכבתי של מנופי השפעה כבדי משקל על חמאס. משקלם המצטבר של מנופים אלה הקשה עליו, בעיתוי הנוכחי, לדחות את תוכניתו. (לגבי ישראל הפעיל טראמפ מנופים אלה באופן ישיר, אך במינון שונה לחלוטין). כך נוצרה התשתית ההכרחית לעסקה כולה, שגזרים ומקלות שולבו במסגרתה על בסיס העיקרון העסקי של "תן וקבל" מבית היוצר העסקי של טראמפ.

תלות חמאס בטורקיה

למרות שקטאר מוכרת זה מכבר כמי שרוקדת לא רק עם ארה"ב אלא גם עם השטן, העובדה שדוחא לא הצליחה במאמצי התיווך שלה עד כה (במיוחד בעקבות המתקפה הישראלית הכושלת כנגד בכירי חמאס בקטאר), היא שהביאה את הנשיא להחלטתו התקדימית לפנות לאנקרה, להרעיף דברי כיבושין ותשבחות על ראשו של ארדואן, ולנצל את תלותה הגדולה של תנועת חמאס בטורקיה כדי להפכה לקבלן ביצוע מרכזי של תוכניתו.

כך, הוא כם שדרג את קשריה הביטחוניים והמדיניים עם וושינגטון (בתקווה שהמחיר על חיזוקה של טורקיה ועל הכנסתה לזירה לא יהיה גבוה מדי עבור ישראל, ושהשותפה האמריקנית תעניק לה תמורות ביטחוניות הולמות על כך).

יתר על כן, בפעילותו כמתווך על, גילה טראמפ הבנה מעמיקה לגבי עיתוי כניסתו העוצמתית לבמה. רמת התמיכה בישראל ברחבי העולם, ובמיוחד בקרב הציבור האמריקני (כולל בקרב צעירי המפלגה) הידרדרה לאחרונה לשפל חסר תקדים (והקרינה גם על מעמדה של מעצמת - העל האמריקנית, בעלת בריתה הנאמנה של ישראל).

העובדה שהפעולה הישראלית בדוחא איימה לפרום את התפרים המתרופפים של "הסכמי אברהם" ולנתב את המזרח התיכון למסלול של כאוס וחוסר יציבות, הביאו את הנשיא להגביר את פעילותו. זאת, גם לנוכח הביקורת גוברת מצד מגזרים נרחבים בחברה הישראלית לנוכח מה שהצטייר כדשדוש חסר תוחלת בחולות עזה וסמטאותיה.

תסכול בבית הלבן

גם תסכולו הגובר של הבית הלבן מהבטחותיו של נתניהו למיטוט מוחלט של חמאס, שלא התממשו, ורגישותו למצבם המחמיר של החטופים ולמצוקה ההומניטרית ברצועה, תרמו לכך שהחליט שבשלה העת להטיל את כל כובד משקלו למאמץ מוגבר להביא באופן מידי של הלוחמה (תוך נכונות להפעיל לחץ גם על ישראל לבל תנקוט בטקטיקות של השהייה ועיכוב).

כך נוצר, אפוא, חלון ההזדמנות שיצר הנשיא לכינונה של הפסקת בין ישראל המבודדת בזירה הבינלאומית, שסימני העייפות והתסכול מבית הולכים ומתגברים בה, לבין ארגון הטרור, שהוחלש במידה משמעותית ואיבד את רוב מאחזיו ומוקדי שליטתו. זאת, כמובן, בסיועם של מתווכי המשנה, ובראשם אנקרה, שהתגייסו למשימה של הפעלת לחץ מוגבר על ארגון הטרור.

אם בכל האמור לעיל לא הוזכרה כלל אירופה, אין זה מקרה. למעט תכניות בלתי מעשיות, שלא הותירו חותם כלשהו, לא נותר זכר מיוזמותיהם החד- צדדיות והמופרכות של נשיא צרפת (נכון להיום) מקרון, האיחוד האירופי ומוסדות ה-או"ם. האם יש צורך בהוכחה נוספת למעמדה המוביל של ארה"ב כמעצמת - העל היחידה בעידן טראמפ, ולשוליותה המוחלטת של אירופה, שפרט לרעשי הרקע שיצרה, לא תרמה דבר לקידומה של הפסקת האש?

ולבסוף, שאלת פרס נובל לשלום, שלא הוענק שלשום לנשיא. לאחר שמהיכלי אוסלו כבר בקעה השמועה שהזכייה מותנית בתרומה לכינונו של הסדר שלום בר קיימא, ולא רק להשגת הסכם הפסקת אש, לא נותר אלא לקוות ולהאמין, שאם התהליך שיצר טראמפ יש מאין אכן יתממש בפועל ויוביל גם להרחבתם ושדרוגם של "הסכמי אברהם" ולכינונו של סדר אזורי חדש, מפויס יותר ויציב, קשה יהיה לוועדה להסתייג מבחירתו בשנה הבאה כחתן פרס נובל לשלום.