בנצי בן שוהם, נהג מונית מירושלים, איבד את אחותו לימור בפיגוע בקפה מומנט בחורף 2002. "לא אשכח את היום שהיא נולדה. ראיתי אותה מעבר לחלון וישר התאהבתי. היה לנו חיבור נדיר. יכול להיות שיש את זה בעוד משפחות, אבל אצלנו זה היה ממש חזק". למרות שחלפו 23 שנה מאז, יעצור בנצי את הראיון מספר פעמים בכדי למחות דמעה ולהיאנח עמוקות.
הוא מספר על האווירה ברחובות באינתיפדה השניה, על החששות ועל ההאחזות בחיים ובשגרה למרות הטרור. על כך שאחותו המשיכה את חגיגות יום הולדתה ה-27 בקפה מומנט. על התחושה המוקדמת מבשרת הרעות שהיתה לו והטלפון לאחותו, בו ביקש ממנה לצאת מהמסעדה כי הוא מרגיש שיהיה פיגוע.
"היא אמרה שהמקום בטוח כי הוא קרוב מאוד לבית ראש הממשלה. כמה דקות אחר כך נכנס למסעדה מחבל והתפוצץ. לפני הפיגוע היתה תקופה ארוכה שהרגשתי שעומד לקרות לנו משהו במשפחה, שאסון מתקרב לבית. הייתי בטיפול פסיכולוגי. כשלימור נרצחה התקשרתי לפסיכולוג ואמרתי לו שאני כבר לא צריך אותו".
בנצי מספר שהרוצח של אחותו היה כלוא בישראל ושוחרר בעסקת טננבאום, ושאחותו לא היתה היחידה שנרצחה ממחבלים שחזרו לרצוח לאחר שחרורם בעסקאות. "ראית פעם מחבל שחזר בתשובה"? הוא שואל רטורית.
"מעסקת שליט אני עוקב אחרי השחרור של הארורים האלה שאנחנו נותנים להם לעשות מה שהם רוצים. המון משפחות שילמו את המחיר הכבד ביותר בגלל עסקאות כאלה". בנצי מתייחס לשני סוגי משפחות, אלו שהמחבל שרצח את יקירן משתחרר, ואלו שהמחבלים שישתחררו ירצחו את אהוביהן בעתיד.
"אזרחים חפים מפשע נרצחו, חיילים נפלו בעזה, אנשי הצלה, נשים וילדים, לא אכפת להם מי נפגע בכלל, נפשות פצועות ומצולקות, ובסוף אנחנו מגיעים להסכם שאנחנו חותמים עם הדם של יקירינו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה, והטרור יחזור אלינו. אולי יהיה שקט שנה-שנתיים, אבל זה לא הסוף".
בנצי מספר איך חוויותיו כנהג מונית עיצבו גם הן את תפיסת עולמו. "נסעתי במונית שלי לאבו כביר אחרי משפחת ביבס ולא הבנתי איך רצחו לנו שבויים ואנחנו עוברים על זה לסדר היום. אני רואה את האמא היקרה הזאת תופסת את הילדים ואז הם חוזרים בארונות ואנחנו שותקים? מה עשינו בזה? אני לוקח נשים בהריון להר הרצל, זה דבר בלתי נתפס. מה השמחה הזאת? זה מחיר שאנחנו לא יכולים לשלם. לא ברור לי למה הגענו להסכם ולא המשכנו את הלחימה, יכולנו להביס אותם, ממה פחדנו?".
בהתייחסו לחטופים שישוחררו תמורת המחבלים, אומר בנצי שכמובן שהוא מתפלל לראות אותם בבית, אבל לא באופן הזה. "המחיר שאנחנו הולכים לשלם על העסקה הזאת יהיה כבד מאוד. זה אסון, זה לא עסקה. אוי ואבוי לנו מה שהולך לקרות. רק לפני שבוע תפסו מחבל בירושלים עם סכין, מחבל ששוחרר באחת מעסקאות השבויים האחרונות.
כל הפסטיבל הזה של החטופים – רק העלה את המחיר שלהם. בעולם לא אוהבים אותנו ולא יעזור לנו כלום. צריכים לחנוק את עזה וככה להביא את הילדים הביתה. אנחנו יושבים ועושים הסכמים עם אלה שהביאו לנו את האסון הכי גדול. אנחנו עדיין לא מאמינים שכולם יחזרו, וכמה רון ארדים יצאו לנו מהסיפור הזה. אנחנו צריכים עונש מוות למחבלים".
באותו החודש, מרץ 2002, נרצחו גם 30 ישראלים בפיגוע בליל הסדר במלון פארק. משפחתו של נמרוד וידר היתה שם, ובלילה הנורא ההוא הוא איבד את אביו, זאב וידר, את אחותו סיון, ואת מי שאמור היה להפוך לגיסו, אבי בקרמן. אימו נפצעה בינוני, אחות נוספת נפצעה אנושות. לעומת בנצי, נמרוד בעד שחרור מחבלים, למרות שמי שתכנן את הפיגוע הנורא אמור להשתחרר בעסקה הנוכחית.
"ערך החיים הוא הדבר הכי חשוב. ככה חונכתי. שהחטופים שלנו ישוחררו זה יותר חשוב, כי המשפחה שלי כבר לא כאן. גם כשמדובר בחטופים החללים. לי היתה הזכות לקבור את המשפחה שלי, ולהביא את החטופים החללים לקבורה זו חובתנו. זה כל כך חשוב למשפחות שידעו שלבן, לבעל או לאח יש קבר, שיש מקום ללכת אליו".
ומה בנוגע לצדק? נמרוד מאמין שכוחות הביטחון יחסלו את מתכנן הפיגוע במלון פארק בהמשך. "גם אם לא – אני יכול למנוע מאמא לקבור את הבן שלה?! זה נראה לי די ברור מאליו". בתשובה לטענה שהמחבלים שישוחררו יחזרו לטרור הוא עונה "הם תמיד יחשבו איך לפגוע בנו, אין לי אשליות בנושא. בסופו של דבר נגיע לכולם אחד אחד. אבל גם אם יוציאו עכשיו 2,000 מחבלים, אז הם יתווספו להם 50,000 מחבלים שיש בעזה. זה לא באמת משנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו