בין החג לימי זיכרון הטבח: בימים הקרובים נשמח, אך גם נזיל דמעה
נקבל בחזרה חטופים, חיים ומתים, ניטלטל בין צעקת הכאב לפרחי הנחמה, בין "ושבו בנים לגבולם" לבין "אל מלא רחמים", בין הכרת הטוב לבין הכרת הרע, בין צעקת הכאב לאנחת הרווחה
Your browser doesn’t support HTML5 audio
הנה חדשות טובות ערב החג:חוכמת ההמון, לרוב השקט, מקרבת אותנו אט־אט להלימה בין המיאוס של רבים בציבור מהפילוג, מההסתה, מהדם הרע ומהשיסוי שקרעו אותנו לגזרים בשנים האחרונות לבין הסימבוליקה המפורסמת של סוכות - ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) שכה שונים זה מזה, ומייצגים הוויות שונות שנצטווינו לאגוד יחד כדי לקיים את אחת ממצוות החג המרכזיות.
את הסמליות הזאת מבקשים חז"ל להפקיע מתחום המדרש, ולהחיל אותה על עצמנו למרות שונותנו; למצוא את המכנה המשותף ולהשתמש בו כדי לייצר אחדות, מבלי בהכרח להשתנות.
זה לא שבקצוות אין עדיין מי שמתעקש לשנוא ולהיבדל, ומסרב להכיל את השונה ממנו. הפצלת הזאת כרונית, ויש עדיין מי שמסוגל לנהל מריבה על פי תהום. אבל רובנו, תודה לאל, כבר לא שם. המלחמה החזירה לרבים כאן את השפיות. רובנו קצנו בריב האחים. למדנו זאת בדרך קשה ומדממת, אחרי שראינו כיצד האויב ניצל את אש ההסתה והפילוג כדי לטבוח בנו.
הסנטימנט הציבורי השתנה. הוא עייף מפסילת האחר, משלילת הלגיטימיות של ציבורים ומנהיגים אלה את אלה, מלשון הביבים המשתלחת ומשנאת האחים. במוקדם או במאוחר גם ההנהגה הפוליטית שנבנתה עד היום מהקיטוב ומהבידול תבין שלסחורה הזאת יש פחות ופחות ביקוש - ולהפך: שניתן להרוויח פוליטית מהרגעה, מהכלה ומשפיכת מים על מוקדי בעירה, במקום ללבות אותם; שבמקום לפמפם הפחדה והסתה אפשר לפמפם אהבת חינם וקבלה.
הציבור שמותש ממריבות מחכה למנהיגות שתבנה לא רק סוכת שלום ארעית בחג הסוכות, אלא בית של קבע שישרור בו השלום הפנימי - כזה שיחזיק מעמד כל ימות השנה ולא רק בימי חג. ישראל 2025 מחכה למנהיגות שתהפוך את סוכת הפלאים הווירטואלית של נעמי שמר ("שלומית בונה סוכת שלום") משיר וממדרש - למציאות; ש"לכולם יהיה מקום" לא רק בסוכה של שלומית, אלא במרחב הדעות והשיח שלנו, ללא חרמות ונידוי ושנאה.
אחדות, גם ללא אחידות
אם בעבר הלא רחוק רבים מאוד בתוכנו בנו את הגדרתם העצמית על בידול ועל הפרדה מהאחר, רבים יותר כיום מגדירים את עצמם לא באופן של "מי אני לא", אלא של "מי אני כן"; זהות שלא תלויה באחר, שעיקרה: אנו חלק מהקולקטיב היהודי־ציוני שיש בו דעות והשקפות שונות, אבל המשותף בו רב על המפריד, ונקודות חיבור עמוקות קושרות אותנו איש לרעהו.
זה אולי לא נעשה במילים המדויקות האלה, אבל זה כן נעשה על פי המודל היהודי שמכיר בערך האחדות, גם ללא אחידות. יתרה מזאת: כבר עתה רבים הופכים את הצורך בהרגעה ובחבישת הפצעים לחלק מהאני החדש שלהם. הם מחפשים נחמה ולא נקמה ומשטמה. הם מחפשים שלום פנימי וערבות הדדית גם בימי שגרה וחולין, ולא רק בימי בחג.
אנחנו נשמח בימים הקרובים כי חג, אבל גם נזיל דמעה כי ימי הזיכרון לטבח כבר פה, נקבל בחזרה חטופים, חיים ומתים, ניטלטל בין צעקת הכאב לפרחי הנחמה, בין "ושבו בנים לגבולם" לבין "אל מלא רחמים", בין הכרת הטוב לבין הכרת הרע, בין צעקת הכאב לאנחת הרווחה. כי "כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות" (יוסי בנאי), אבל הפעם ביחד - ועם הרבה פחות שנאת חינם וריב אחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו