בעברית מותר לומר מה שרוצים

כשישאלו את נתניהו מהו ההישג הגדול ביותר של שנות הכהונה הארוכות מדי שלו, הוא יענה, ללא היסוס: "מנעתי את הקמת המדינה הפלסטינית". אלא שמבלי שיש לו חלופה לכך, הוא עלול באותה הזדמנות להביא אותנו, חלילה, לקץ החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית החיה בשלום עם שכניה.

נתניהו חזר מפגישתו האחרונה עם הנשיא טראמפ, המועמד שלו לפרס נובל לשלום, כשהוא מציג את תכנית הנשיא, אשר עליה סמך את ידיו, כהישג מדיני גדול. אבל באין לו תכנית חלופית, ובחוזרו על התנגדותו לשיבת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועת עזה ולמדינה פלסטינית, הוא צריך רק לקוות שהבייס שלו קיבל ציונים נמוכים באנגלית.

ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, שעשה את הצעד המדיני החשוב ביותר מאז הקמת המדינה – חתימת הסכם שלום עם מצרים בתמורה לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, הגדול פי שלושה מישראל הריבונית – סבר גם הוא שניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשחקי מילים.

במשא ומתן שהתקיים בקמפ דייוויד בשנת 1978, סירב בגין בכל תוקף לכנות את הפלסטינים בשמם. תפיסתו הייתה כי הענקת הכינוי הזה לערבים שחיו ממערב לירדן, ואשר ראו עצמם בתקופת השלטון העות’מאני כשייכים לדרום סוריה ולא לשום יחידה לאומית נפרדת, כמוה כהכרה בכך שמדובר בעם הזכאי להגדרה עצמית. הוא הסכים לבלוע, באנגלית, את המשפט ההיסטורי: “יש להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ובדרישותיו הצודקות” — והייתה זו הפעם הראשונה שישראל הכירה בכך — ובתנאי שהדבר לא יופיע בגרסה העברית של ההסכם.

הנשיא המנוח ג’ימי קרטר סיפר לי את הסיפור ואמר כי התעקשותו של בגין כמעט הביאה לפיצוץ השיחות, עד שנמצאה הנוסחה המושיעה: בתרגום העברי, במקום “העם הפלסטיני” יופיע המושג “ערביי ארץ ישראל”. קרטר חייך. כיוון שהנוסח המחייב היחיד של הסכמי קמפ דייוויד היה באנגלית, לא הפריע לו שבגין יתרגם את המסמך באופן שלא שיקף במדויק את הנוסח שעליו חתמו הצדדים. “ארבע פעמים”, אמר לי קרטר, “מופיע המושג בהסכם, וארבע פעמים הוא מתורגם לעברית באופן שלא חייב איש, אך הניח את דעתו של ראש ממשלת ישראל”...

נתניהו, שהוכיח נכונות מרחיקת לכת לוותר על העקרונות שעליהם הוא חוזר כמעט מדי יום, הצליח להעמיד פני יאנוס: באנגלית הוא מסכים לכל מה שהוא מתנגד לו, ובעברית הוא מבטיח, באותו יום, כי לא יאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית. יכול להיות שהבקיאות המוגבלת של כמה ממנהיגי הימין ההזוי ברזי השפה האנגלית הופכת את שפתו של שייקספיר לנוחה יותר כשהיא מתורגמת לשפת הקודש. אבל משחקי המילים הללו מרחיקים את הפתרון עצמו — הפתרון שיעניק לישראל מה שלא היה לה מעולם: גבול קבע במזרחה.

לירוק בפני התפוצות

שר התפוצות, עמיחי שיקלי, הזמין השבוע את טומי רובינסון לביקור בישראל. עשו לי טובה, ובדקו בגוגל, או בכל כלי אחר, את השם הזה. אין לי שום ספק כי, בלי שום קשר לתפיסתכם המדינית, לא הייתם מזמינים את הברנש הזה לביתכם ללא הגנה משטרתית.

העובדה שבין הדברים הנוראים היוצאים מפיו של האיש יש גם תמיכה בישראל בימים קשים אלה, שבהם אנו חשים בדידות, אינה יכולה להצדיק את הזמנתו. האיש מבלה חצי מזמנו בבתי כלא בריטיים מסיבות שונות, בעיקר בשל התפרעויות. כשנודע לקהילה היהודית בבריטניה כי ממשלת ישראל מזמינה אותו לביקור, היא לא ידעה את נפשה. פניות בהולות הגיעו לירושלים בתחינה שלא לעשות זאת. הדבר האחרון שיהודי בריטניה רוצים עכשיו הוא זיהוי בין האיש הסהרורי הזה לבין ישראל והיהודים. אבל שר התפוצות, שאחד מתפקידיו הוא, כך סברתי לתומי, להקשיב ליהודי התפוצות, אינו נשבר. הוא עומד על דעתו ויארח את רובינסון כאילו היה מרדכי היהודי.