ושבו בנים לגבולם, ורוחות הפיוס לעם

דרך ארוכה, אני כעוף בנדודיו: "לאחר שטיפסת על גבעה גדולה, אתה מגלה שיש עוד המון לטפס עליהן" אמר נלסון מנדלה לאחר שחרורו מהכלא. אנחנו במסע ארוך ומייסר, שבתחילתו היה פה הרבה יותר מסוכן משדמיינו, ובסופו עוד יהיה פה הרבה יותר טוב משנחלום. שחרור החטופים יהיה תחנה עוצרת נשימה בדרך, מותר וצריך לקחת אותה לריאות רגע לפני שצוללים שוב למים. כל כך הרבה חיים הוקרבו ויוקרבו למען הרגע הזה. מגיע להם. מגיע לנו.

האוייב עוד כאן, הוא חגג השבוע את יום אסוננו בעזה וברחבי העולם. הוא הכניס יהודים לתנורים עוד במאורעות 1929, התעלל בגופות שיירת הל"ה חודשים לפני שקמה המדינה, הקים את אש"ף עוד לפני 67, ודורש שנוטבע מהים עד לנהר עוד לפני שהמציאו את המשטים של גרטה לעזה.

לא, לא יהיה פיס אין דה מידל איסט. נסתפק בלהיות אור לגויים, מהייטק ועד ביפרים. הגבורה האמיתית היא לחיות פה חיים עשירים בערכי תרבות ורוח ביום, ולישון עם האקדח מתחת לכרית בלילה. גם וגם, או לא ולא. מי שידע לדרוש אחריות מראש הממשלה, ובצדק - ראוי שידע להכיר לו גם תודה. יגיע זמן למסקנות פוליטיות, אבל הוגנות ראויה תמיד.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא רק רוצה לעצור לנשום בדרך.

לא יהיה פיס אין דה מידל איסט. נסתפק בלהיות אור לגויים, מהייטק ועד ביפרים. הגבורה האמיתית היא לחיות פה חיים עשירים בערכי תרבות ורוח ביום, ולישון עם האקדח מתחת לכרית בלילה. גם וגם, או לא ולא.

הלוואי תבוא בלי להודיע

ונעבור לפוליטיקה: בתחילת מאי כתבתי בעמודים אלה: "נתניהו יודע שהישג מדיני-בטחוני חלקי זהו הזמן ללכת לבחירות. זה יכול להיות עם עיסקת חטופים, תקיפה באיראן או הסכם עם סעודיה, או תמהיל של שניים מהם. משימה אחת תצטרך להישאר לאחרי הבחירות. שיהיה על מה לריב".

ההגעה הצפויה של טראמפ לישראל היא פתיחתו של קמפיין הבחירות של נתניהו, וזה לא יהיה הביקור האחרון. נתניהו מתכנן להביא איתו אל הקלפי את הצורך בחיסול סופי של חמאס (הפעם עם הקובץ) ואת הרחבת הסכמי השלום (גם הסכמי אברהם נחתמו חצי שנה לפני בחירות). הוא יסחוב איתו לקמפיין גם את הדיפסטייט שהוא אוהב לשנוא - וכמובן את ההישגים בחזיתות איראן, לבנון וסוריה. במקביל הוא ינסה לחמוק מסוגיית השוויון בנטל, השאלה רק כמה האופוזיציה תסייע לו בכך.

ועוד דבר: ניסו להסביר לנו שמה שרע לחטופים טוב לנתניהו, ומה שרע לנתניהו טוב לחטופים. דונט. גורלו הפוליטי קשור בגורלם, הבעיה היחידה שהיה צריך את חמאס ואת הנשיא שמשתוקק לנובל כדי שזה גם יקרה. תזכורת: נתניהו חתם על עיסקת שליט באוקטובר 2011, לפני 14 שנה בדיוק. זה היה כנראה הדיל המופקר ביותר בהיסטוריה המודרנית: 1027 מחבלים תמורת חייל אחד, שאת תוצאותיו אנחנו חווים עד היום. זה לא רק לא הפריע לו, אלא ייתכן שסלל את כהונתו מאז ועד עכשיו.

אבל אחרי הכל, השבוע הזה שבו כל חלקי העם נמסים מאושר - הוא פתח לעליית הכוחות שרוצים אחדות בינינו וממשלת הסכמות לאומית. ושבו בנים לגבולם, ורוחות הפיוס לעם.  

ומותר, ומותר לאהוב

האויבים שלנו אוהבים לשחוט אותנו בחגים – מהפתעת יום כיפור, דרך הפיגוע במעבר החצייה בדיזינגוף בפורים, עבור במלון פארק בפסח וכמובן טבח שמחת תורה. המחלוקת על הטקס היפהפייה שהתקיים השבוע, התחזה למריבה על זיכרון ה-7 באוקטובר – אבל זאת ממש לא הנקודה. כן, יש ציבור עצום שמציין את ה-7 באוקטובר בתאריך המדוייק, ולא משנה לו איזה חג יחול באותו היום. יש ציבור אחר - שמציין את חג הסוכות בתאריך המדוייק, ולא משנה איזה יום אבל יחול באותו היום – אבל כולם - כולם שילמו את מחירי המלחמה וידעו שכול נוראי ופציעות שלא יגלידו לעולם. האבל על טבח ה-7 באוקטובר עוד צעיר – שנה שעברה התאריך העברי הסתדר, השנה פחות - בשנה הבאה ילמדו להתאים בין כולם יותר.

אבל המריבה שפרצה הסתירה ריטואל הרבה יותר בעייתי: הניסיון לקחת ריב טקטי ולהפוך אותו לאידיאולוגי. כך היה פה תמיד השיח על הדרך לשלום בארץ הזאת – ישנם כאלה שחשבו שהדרך היא בוויתורים והסכמים, אחרים חשבו שהדרך היא מתוך עוצמה ומחיצת האוייב. אבל האמת היא שאין מחנה שלום ומחנה מלחמה, הטקטיקה אינה אידיאולוגיה. ועוד דוגמא עכשווית: כולם רוצים את החטופים בבית, יש שיצאו למלחמה והקריבו את חייהם ואת פרנסתם בשבילם, כאלה שיצאו לכיכר, אלה שהתפללו ואלה שצעקו – אבל השיח שיש מי ש"לא אכפת לו מהחטופים" – הוא שוב היה ניסיון לקחת טקטיקה ולגזור ממנה אידיאולוגיה. כן, המאבק היה מפוצל, אבל האושר בהגעתם הוא משותף.

גלית דן, שאיבדה את בתה ואת אימה בטבח, אמרה את זה בטקס באופן מדוייק וכואב: "אנחנו לא רוצים נקמה, אנחנו רוצים תיקון" – כי כולם רוצים תיקון: יש הרואים את התיקון בהחלפת השלטון, יש הרואים אותו בהכחדת חמאס. אני מכיר כאלה שרוצים גם וגם. עמיר בניון שר בטקס: "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע  - ומותר, ומותר לאהוב". ההפיכה של דיון על הדרך לדיון על עיקרון, הופכת את הדיון כולו למעוות. אולי זה מביא קולות, אבל זה בעיקר משתיק קולות. מותר לאהוב.