האתגרים שמצפים לישראל לאחר העסקה

"הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר, שאגו בחורים כי נגמר" - כך כתב חיים חפר בעיצומה של מלחמת העצמאות.

המשפט האלמותי הזה מתאר במדויק את מצב השיחות על סיום המלחמה בשארם א־שייח'. כפי שנראים הדברים כרגע, סיכוי גבוה שאם הדבר לא קרה אמש לאחר סגירת העיתון אזי היום תוכרז החתימה על ההסכם לסיום המלחמה ושחרור החטופים. ייתכן שאף נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יגיע להשתתף בטקס החתימה.

לפי סדר הדברים, בתוך 72 שעות מרגע החתימה על ההסכם נתחיל לראות את שייחלנו לו כל כך הרבה זמן - חטופים משתחררים.

אסור להקדים את המאוחר ולצהול לפני שאחרון החטופים בידינו. למעשה, גם אחרי שאחרון החטופים יחזור עוד יהיה כל כך הרבה על מה לבכות. ובכל זאת, בכל רגעי השפל והגאות של השנתיים האחרונות, ביממה האחרונה היינו בנקודה הקרובה ביותר לסיום המלחמה. ולא מדובר בסיום סתמי, עצירה באמצע הדרך ללא השגת המטרות, אלא בסוף שמביא את ישראל קרוב מאוד למטרותיה.

נבחן את הדבר על פי המטרות שנקבעו בתחילת הדרך. כל עוד האמריקנים ידבקו במתווה 20 הנקודות של טראמפ, עזה לא תהווה איום על ישראל, כנאמר במטרה השלישית שהציג הקבינט. בהערת שוליים אפשר להוסיף שאם ממשל ביידן נתן לישראל יד כמעט חופשית לסכל איומים בלבנון, על אחת כמה וכמה טראמפ יאפשר מצב דומה גם בעזה.

גם מטרה מספר שתיים, שעבור הרבה מאוד ישראלים היא המטרה החשובה ביותר - "יצירת תנאים לשחרור החטופים" - מושגת. אחרי שנתיים של כתישת חמאס ברוב חלקי הרצועה, כניסת צה"ל לעיר עזה בשבועות האחרונים הבהילה את מה שנשאר מהארגון. לכן הוא מוכן לכאורה לשחרר את כל החטופים בפעימה אחת, דבר שלא הסכים לו לאורך המלחמה. מובן שגם הנסיגה המדורגת של צה"ל והשחרור הקשה של מאות רוצחים מתועבים מאפשר את ההסכם. אלה מחירים כבדים מאוד שישראל משלמת.

חמאס חוסל, כמעט

המטרה הראשונה שקבע הקבינט - "לחסל את התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס בעזה" - הושגה במידה רבה, אך לא מלאה. 

סעיף 13 בתוכנית טראמפ תיאורטית פותר את שתי הבעיות האלה. נאמר בו כי "חמאס והפלגים האחרים מסכימים שלא יהיה להם שום תפקיד בממשל עזה, באופן ישיר, עקיף, או בכל צורה שהיא. כל תשתיות הטרור הצבאיות וההתקפיות, כולל מנהרות ומתקני ייצור נשק, יושמדו ולא ייבנו מחדש".

אלא שלכתוב לא עולה כסף. כלומר, השאלה היא האם ישראל, ארה"ב והגוף שינהל את עזה יקפידו לממש את שהסכימו עליו. זהו אחד המבחנים הגדולים שמצפים לנו בהמשך הדרך. והוא לא היחיד.

אם אכן תסתיים המלחמה ויחזרו החטופים, מצפים לנו כל כך הרבה אתגרים פנימיים וחיצוניים, עד שאיננו מדמיינים את היקפם. שיקום הדרום והצפון, כינון ועדות חקירות ממלכתיות שנתניהו טען בצדק כי לא נכון שיפעלו כשהקרבות עודם מתנהלים, תיקון מעמדנו המדיני, עצירת המרדפים אחרי חיילינו בעולם, טיפול באלפיים משפחות שכולות ואלפים רבים של פצועים, הכרה והוקרה למאות הגיבורים ששילמו בחייהם, או סיכנו את חייהם, בשנתיים האלה וכן לגאונים שעמדו מאחורי כל הטריקים והשטיקים שהפעלנו נגד האויבים.

מעל לכל דבר אחר, יהיה עלינו להביט עמוק פנימה לתוך עצמנו, לשאול מה השתבש ומה הדרך הנכונה לתיקון. הן תיקון של הכשלים הביטחוניים הבלתי נתפסים שהובילו לטבח והן ריפוי של הקרעים הפנימיים בעם שלכל הדעות דרדרו אותנו לאסון.

מבחינות אלה, אם אכן המלחמה מסתיימת וסוג של שפיות חוזרת, זה אינו הסוף, אלא זו רק תחילתה של דרך חדשה וארוכה.