תמונה, מחיר ודרמה: כך הפך טראמפ את המלחמה בעזה לעוד עסקת נדל"ן

הכול התחיל בתמונה,  טראמפ, כתפיים רחבות ניצב על שטיח אדום לחיצת יד דרמטית עם יריב פוליטי, חיוך של "הנה הדיל הבא". כך זה היה במפגש באלסקה שהסתיים בכלום. וכך גם בפסגות עם קים ג’ונג און - בקוריאה. כותרות, הבזקי מצלמות ללא תוצאות . טראמפ נמשך תמיד לדרמה של העסקה, לא בהכרח לפרטים הסזיפיים של יישומה. הרקע  שלו כאיש נדל”ן נשאר טבוע בו עסקה מוצלחת נמדדת בתמונה ובמחיר, לא בהכרח  בשינוי מציאות אמיתי.

חמאס במדרון ללא מעצורים

חמאס עומד בפני מצב קיומי שלא חווה מאז הקמתו. האוכלוסייה מותשת, האמון מתפורר, ההמון העזתי  המותש כבר לא מהלל את המוקאוומה אלא “איפה הלחם”. מיליציות מקומיות – שבטים חמושים, פלגים סוררים, ואפילו פעילים לשעבר של חמאס  קוראים תגר על הארגון, מערערים את שליטתו ומציתים קרבות פנימיים. חמאס, שהיה פעם שליט רצועת הברזל, נאלץ כעת להתמודד עם  באמצעות יחידת סהם הגסטפו של החמאס בסכנה כפולה: קריסה מבפנים ונקמת המיליציות מבחוץ.

העזתים מצדם. נוהרים דרומה, לעבר אזור המואסי השיירות הנן גם סמלי לנתק מחמאס, ומצביעות על שינוי עומק: יותר ויותר אזרחים רואים בארגון לא “מגן האומה” אלא “קללה”. רבים מוכנים לקחת את הסיכון מול ישראל אם זה ייתן תקווה לשינוי.

העייפות הערבית

במקביל, הגוש הערבי מתכנס סביב מטרה ברורה  לסיים את הפרק העזתי ולהחזיר יציבות. מצרים, סעודיה, האמירויות, ואפילו קטאר, החלו לאותת כי “ההתנגדות” הפכה לנטל אסטרטגי. הפגיעה של החות’ים בסחר, העלויות הכלכליות, והחשש מאפשרות לסיבוב  אזורי נוספ  כולם יוצרים קונצנזוס חדש: חמאס כבר לא חלק מהפתרון אלא המכשול המרכזי אליו.

טראמפ, וויטקוף והפיתוי של הדיל

טראמפ,  ללא עוררין אחד מידידי ישראל הגדולים בהיסטוריה שעמד לצידנו בזמנים הקשים ביותר מול עולם ומלואו. אבל בשיתוף עם סטיב וויטקוף, רואה בעזה מגרש לעסקה, לאו דווקא שדה מוקשים. השניים  נדלניסטים שמאמינים שכשנכס מתדרדר  צריך רק לקנות אותו בזול, לשפץ ולמכור עם רווח. אלא שהמנטליות הזו אינה מתאימה למזרח התיכון. כאן, “השיפוץ” הוא שינוי תודעתי עמוק  והנכסים אינם  מניבים והיסודות- אמונות ודם. לכן אמירתו התמימה-מסוכנת כי “חמאס רוצה שלום בר קיימא” משקפת בלבול יסודי: בעולמם של אנשי נדל”ן אין מקום לעיקרון האסלאמי של תקייה אותה הסתרה מחושבת לטובת הישרדות, שמאפשרת לחמאס להעמיד פנים שהוא מתפשר בעודו מתארגן מחדש. 

השאלה האמריקנית

הדיל האמיתי כעת אינו בין ישראל לחמאס, אלא בין וושינגטון לעצמה. האם תעמוד מאחורי תוכנית 20 הנקודות החד משמעית שיצרה וקיבלה גיבוי עולמי או כמו חולדה במלכודת תכרסם את זנבה שלה. הלחץ "לפשרות" יחד עם הכסף הקאטרי הגדול  והברק של “עסקה היסטורית” יעשו את שלהם. חמאס בשפל היסטורי ועל כן כעת נראה שחמאס עשוי לקבל חלקית את  החלקים "הרכים" של ההסכם מספיק כדי לטעון לניצחון כלפי פנים, אך לא לוותר על נשקו. ישראל תיאלץ להעניק הקלות ופשרות לא מבוטלות. בתמורה למימוש. השאר תלוי בלחץ האמריקני ובדינמיקה הכאוטית ברחוב העזתי.

בסופו של דבר, ייתכן שטראמפ שוב יגלה שמזרח התיכון אינו קזינו באטלנטיק סיטי שאפשר לסגור עליו חוזה, אלא דווקא אתר ארכיאולוגי עתיק יומין מסתורי עם מבוכים וסודות עתיקים. רב הנסתר על הגלוי, דם, אמונה וחוקים שבטיים משלו  כאן “הסכם” הוא רק פתיח לפרק חדש ולא סיום הסיפור.

כפי שאמר שארל דה גול: "קל יותר לנהל מדינה מאשר לבנות קזינו, כל עוד אינך מתבלבל ביניהם".