נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ניסה לטעת בסוף השבוע את התחושה שהעסק סגור. שנותרו רק כמה סעיפים קטנים, טכניים, והנה יוצאת לפועל העסקה הגדולה שבמסגרתה יקרה הכל: החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר, חמאס יוחלף בשלטון אחר, והמזרח התיכון כולו ישתנה לטובה.
לזכותו של טראמפ ייאמר שהוא מאמין לגמרי בחזון הזה, ושהוא מציג אותו באופן עקבי. עד כה סירבה המציאות – ומייצגיה הנאמנים בחמאס ובממשלת ישראל – לשתף איתו פעולה. בעזה ובירושלים עשו קולות שכן, אבל פעלו בכל דרך כדי לטרפד. שני הצדדים האמינו כי יצליחו להשיג יותר מהימשכות המלחמה, ואולי גם חששו מהשלכות סיומה: בעיקר מאובדן השלטון.
מה שהשתנה כעת הוא סבלנותו של טראמפ. אפשר שזה פרס נובל לשלום שהוא כמה אליו והזוכה בו יוכרז בסוף השבוע הקרוב באוסלו, אפשר שזה הלחץ הכבד שהפעילו עליו מדינות ערב ואירופה לפעול להפסקת המלחמה, אפשר שזה מיאוס מעיסוק בסוגיה ומהמחיר הפוליטי שהוא משלם בדעת הקהל האמריקנית, ואפשר - כמו במבחנים האמריקניים - שכל התשובות נכונות.
האמת היא שזה לא ממש משנה. טראמפ החליט, וזה מה שחשוב.
שני הצדדים חששו להמרות את פיו כדי שלא להיתפס כמי שהכשילו עסקה, והגיבו בהתאם. ישראל השיבה בחיוב, ובליל שבת נענתה להנחיית הבית הלבן לנצור את האש בעזה. זאת הפעם השניה בחודשים האחרונים (הראשונה היתה באירן) שבה מתברר שצה"ל מקבל פקודות מוושינגטון: בשעה שקטאר מקבלת מעמד של בת-ברית, ישראל הפכה למדינת חסות.
תשובת חמאס היתה מורכבת יותר. ה"כן, אבל" הצפוי הזכיר שבתוך העטיפה הנוצצת מסתתרים פרטים רבים שדורשים סיכום. חלקם עתידים לעורר מחלוקת: למשל מה יקרה אם לא כל החטופים החללים יאותרו, ומי יהיו אסירי העולם שישוחררו, ומה יהיה אופי השלטון שיוקם בעזה - טראמפ דיבר על שליטה ערבית-בינלאומית, וחמאס מעוניין בשלטון פלשתיני - וכמובן איך תיראה הפריסה מחדש של צה"ל, ובאיזה אופן תפורז הרצועה וכיצד תשוקם.
הימים הקרובים יתנו מענה לחלק מהשאלות האלה. השיחות העקיפות שיתחילו היום בקהיר יבהירו אם ניתן לגשר על המחלוקות, או שהאמריקנים יידרשו להפעיל לחץ נוסף על הצדדים כדי שיתגמשו. גם המציאות בשטח עלולה לספק לא מעט נפצים, בהינתן המעבר החד של צה"ל מהתקפה להגנה - שעלולה לפתות גורמי טרור שונים בעזה לפעול, בניסיון לחבל במגעים. זה יחייב את הכוחות בעירנות גבוהה, אבל גם בשילוב מורכב של מוכנות וריסון כדי לעמוד באתגר. כתמיד, הפתרון הוא בפקודות בהירות ופשוטות, ובנוכחות של מפקדים בשטח.
ההתפתחויות האחרונות מעלות עוד כמה נקודות שמחייבות התייחסות. ראשית, לסיטואציה המורכבת שישראל תמרנה את עצמה אליה. הפתרון המוצע כעת - והחשש שייכפה על ישראל הסכם בניגוד לרצונה – הוא תוצאת סירובה העיקש של הממשלה לעסוק בסוגית "היום שאחרי", שהחריפה מאוד אחרי התקיפה הכושלת והמזיקה בקטאר. שופרותיו של נתניהו מנסים כעת להציג את הכל כתכנית סדורה ומתואמת עם וושינגטון: זה רחוק מהמציאות, שבה נקלעה ישראל למצוקה אסטרטגית חסרת תקדים.
שנית, לסוגית המו"מ. לא ברור מי ינהל אותו מטעם ישראל, עם העזיבה של רון דרמר לטובת עסקים פרטיים. זאת גם תהיה טבילת אש לראש שב"כ החדש, דוד זיני: בעבר ניהלו קודמיו באופן אישי את סוגית שחרור האסירים (יורם כהן בעסקת שליט; רונן בר בעסקת החטופים בינואר השנה), אבל בשונה מהם הוא חסר כל ניסיון והיכרות ויידרש להישען על אנשי המקצוע בארגון.
שלישית, לפוליטיקה. שותפיו המשיחיים של נתניהו דיברו בשבועות האחרונים על בוננזה נדל"נית (סמוטריץ') ועל שכונת שוטרים בעזה (בן-גביר) שנות אור מתכנית טראמפ. גם שערי הגיהינום של שר הביטחון כ"ץ והניצחון המוחלט של נתניהו נראים לא רק תלושים מהמציאות, אלא כאלה שכרכו פוליטיקה בקודשי ביטחון המדינה. סביר שנתניהו ינסה גם כעת לשמור על ממשלתו, אם כי בממשל טראמפ יודעים שיש לו רשת ביטחון מובטחת מהאופוזיציה לכל הסכם.
רביעית, ללחץ הציבורי. טראמפ התייחס אליו בימים האחרונים, וניכר שהושפע גם ממצוקתן של משפחות החטופים. ממשלת ישראל, לעומתו, לא סופרת את הציבור בכל הסוגיות המרכזיות שעל הפרק – חטופים, סיום המלחמה, גיוס חרדים, ועדת חקירה ממלכתית. זאת עשויה להתברר כנקודת מפנה, בוודאי כשברקע אפשרות להקדמת הבחירות על-רקע ההתפתחויות כעת.
וכתמיד במזרח התיכון, שום דבר לא סגור עד שהוא לא סגור לגמרי. זאת אמנם ההזדמנות הטובה ביותר שהיתה להשבת החטופים ולסיום המלחמה, אולם ישנם שלל גורמים ועניינים שעלולים לטרפד הכל. האינטרס הישראלי הוא בקידום התכנית לא רק כדי שלא לריב עם טראמפ: האלטרנטיבות, בכל היבט, יהיו גרועות פי כמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו