גבול ישראל-לבנון, אחרי השקט . צילום: צילום:אייל מרגולין/ג'יני

שלא נתבלבל, שקט אינו ביטחון

ישראל לא תסתפק עוד ב"שקט" • לא בצפון, לא מול איראן ולא מול חמאס • אבל נותרה בעיה אחת: הרש"פ, שעדיין ממוסגרת אצלנו כ"הרע במיעוטו", ושוב עלולה להפיל אותנו למלכודת השקט המדומה שממנה נחלצנו בקושי זה עתה

ייתכן שאחרי 725 ימים של מלחמה, הגיעה העת להחליף את המונח המושמץ "קונספציה", שזכה לאינספור קונוטציות שליליות, במונח יומרני פחות, אך בהקשר של טבח 7 באוקטובר מדויק יותר: "שקט". כי יותר משנשבו אזרחי ישראל והנהגתה ערב הטבח בקונספציה ובקיבעון, הם התמכרו לשקט.

עוד לפני המחדל המודיעיני והעיוורון המדיני, השקט המדומיין היה הבסיס לכשל. זה הנדבך שעליו נבנו קונספציות מוטעות, ושבערוגתו צמח ליקוי המאורות שפקד אותנו כאן. התמכרנו לשקט כמו לסם. ערבבנו בין שני מושגים שונים, "ביטחון" ו"שקט", אף שקיים הבדל מהותי בין השניים. מי שיחפשו ברשת התבטאויות של ראשי אמ"ן, רמטכ"לים ודרג מדיני מהשנים שקדמו לטבח, ימצאו שהמילים "הרתעה" ו"שקט" הפכו לכמעט מילים נרדפות: "ההרתעה מביאה שקט", וגם הפוך: "השקט מגלם הרתעה". תורת הביטחון ראתה בהרתעה מכשיר ליצירת תקופות שקט ארוכות ככל שרק ניתן. אהרון חליוה, למשל, כראש אגף מבצעים, הניח ש"ההרתעה שהושגה בשומר החומות" (2021) תקנה לישראל חמש שנות שקט.

שקט, כאן בונים ערי טרור

זה היה שקט ממכר, מעוור. הוא אפשר לאויב, חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, להתעצם ולבנות בשקט, וללא התערבות ממשית מצידנו, כוח צבאי אדיר שעליו שילמנו מחיר דמים. למען השקט, אפשרו לחמאס לבנות את עיר הטרור הגדולה בעולם, עם תת־קרקע מופרעת בהיקפה. למען השקט, אפשרו לחיזבאללה למנהר את דרום לבנון ולצבור רבבות רבות של קינים שאיימו עלינו, ובסופו של דבר שיתקו אזורים רבים בארץ, והביאו לפינוי חסר תקדים בהיקף ובזמן של אוכלוסיית הצפון.

השקט הפך מאמצעי למעין מטרת־על. הוא דרדר את ישראל לפאסיביות, ובפועל שיתק וסירס אותה. השקט הזה נוהל באמצעות מזוודות כסף קטאריות, בבחינת "כסף יענה את הכל", ובהכלה של טרור ו"צעדות שיבה" ולהבות שכילו מטעים ושדות תבואה. השקט נוהל באמצעות שורה של מבצעים צבאיים, שאף פעם לא הושלמו, כי האויב הרי כבר "הבין", "הפנים", "קלט" ו"הורתע". השקט נוהל באמצעות כיפת ברזל, שהפכה תחליף למתקפה, והוא נוהל גם באמצעות החלטה להימנע מחיסול הנהגת חמאס, ובראשה סינוואר ודף, אדריכלי הטבח. ישראל החליטה שהיא קונה שקט, ולא דמיינה איזה מחיר גבוה וכבד תשלם עליו בעתיד.

ההתמכרות לשקט נשענה על התמכרות מוקדמת יותר ל"סם השלום", לחלומות ההזויים על מדינה פלשתינית, לדיבורים על "הכלה", "הפרדה", "ניהול סכסוך", ואינטרסים כלכליים משותפים. זה החל באוסלו ונמשך בהתנתקות. נתניהו הלך במשך שנים ארוכות בדרך שהתוו לו קודמיו, אף שהצליח לשבור את ההגה ימינה ומנע מדינה פלשתינית. הוא אף יצר את ההפרדה הכה מושמצת בין עזה ליו"ש, שממרחק הימים התבררה גם כמבורכת. תארו לעצמכם ש־7 באוקטובר היה מתרחש גם באזור יו"ש הלא מופרד מעזה, על קו התפר מול כפר סבא וחדרה. אבל הכישלון, גם של נתניהו, היה ההתמכרות לשקט שבו התגאה לא פעם, שקט שפורש באופן מוטעה כ"ביטחון".

הדנ"א של הרש"פ

לפחות נתניהו נרפא מכך כמעט כליל. ישראל לא תסתפק עוד ב"שקט". לא מול חיזבאללה וסוריה בצפון, לא מול איראן הרחוקה, וגם לא מול חמאס בעזה. אבל נותרה בעיה אחת: הרשות הפלשתינית. מולה עדיין נותרו אצלנו איים של קונספציית השקט הממכרת, בדמות הגדרתו כ"הרע במיעוטו", והרש"פ עדיין מתוארת על ידי רבים כ"פרטנר".

היא לא. נתניהו צריך להיזהר כאן מאוד. זוהי אותה טעות שמבקשת את ה"שקט" לטווח קצר, ולא מתבוננת לעומק במי שניצב מולנו. הרש"פ לא הכירה ומסרבת להכיר בישראל כמדינה יהודית. היא דבקה ב"זכות השיבה" עד הגרגיר האחרון - ליפו ולתל אביב ולעכו. כולן בפיה "התנחלויות". לא לחינם ענד אבו מאזן את "סיכת השיבה" בדמות מפתח על דש בגדו כשנאם מול העצרת הכללית של האו"ם, רק לאחרונה. המפתח הזה, שהפלשתינים לא מניחים מדמיונם, מסמל את הצפת ישראל במיליוני פליטים מזויפים, כביכול נכדיהם וניניהם של ערביי ארץ ישראל שעזבו אותה ב־48', על בסיס ההבטחה שישובו לכאן על חורבות המדינה היהודית העוברית שלא תזכה לראות אור יום.

זוהי אותה רש"פ שמערכת החינוך שלה מוכוונת טרור, "שהאדה" ואי־קבלת ישראל; שממשיכה לעודד טרור ולהאדיר "שאהידים" ומפגעים, ולערוך להם הלוויות "ממלכתיות", ולשלם משכורות למחבלי פת"ח וחמאס לפי המדד "רצחת יותר - הרווחת יותר".

זה הדנ"א של הרש"פ, שאותה מבקשים עתה לשלב בפתרון בעזה. זה לא רק לא מוסרי - כי חיילי צה"ל לא שפכו את דמם ונפלו בשנתיים האחרונות כדי להחזיר לעזה את הרש"פ ולהקים שם מדינה פלשתינית - אלא זו גם איוולת, שמגולמת שוב באותה ראייה קצרת טווח של "תועלת השקט" ועצימת עיניים מול ימים רחוקים יותר.

את הדנ"א של הרש"פ אי אפשר באמת לשנות, כי הוא טבוע לא רק בהנהגתה, אלא גם בתושביה. 80% מהם, על פי סקרים פלשתיניים, תמכו בטבח. רבים שם רקדו על הגגות, חילקו בקלאוות ודברי מתיקה והציעו להעביר את נשקיהם לחמאס, כדי שימשיך במלאכה. מאז הטבח, מאות אנשי פת"ח והרש"פ היו מעורבים בפיגועים, חלקם רצחניים. כמו אמנת חמאס, אמנת פת"ח, שהוא לב הרש"פ, מדברת על "עקירת קיומה של הציונות" ופירוק מדינת ישראל באמצעות מאבק מזוין.

ההנהגה הפלשתינית, שטראמפ רוצה להחליף עכשיו במעין פריש־מיש, ביטאה לאחר הטבח את רחשי הלב האמיתיים של הציבור שלה. למשל, איש פת"ח ג'מאל א־חואייל הודה אז: "ייחלנו לכך שמשהו דומה למה שקרה בעוטף עזה יתרחש בגדה, אבל חשבנו שמדובר במשאלת לב בלבד. אינשאללה נראה תמונות דומות גם בגדה". וא־חואייל לא היה לבד.

"שקט" עם הרש"פ הוא בלשונו של ז'בוטינסקי "רפש", ו"הפקר דם ונפש". שירי שלום עימה הם שירי כזב ותעתוע. בואו לא ניפול שוב לאותם בורות שמהם נחלצנו במחיר דמים נורא רק לפני רגע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...