מי שציפה למסיבת עיתונאים נוצצת הלילה בבית הלבן, קיבל מופע אחר לגמרי: דונלד טראמפ נראה עייף, אולי חולה, ובעיקר פחות קוהרנטי מהרגיל, אם דבר כזה בכלל אפשרי. המלמול, הקפיצות מנושא לנושא, וההבטחות שפוזרו לכל עבר כמו קונפטי – הפכו את האירוע ליותר תעלומה דיפלומטית מאשר אסטרטגיה אמריקנית מגובשת.
נתניהו מגיע לבית הלבן, טראמפ על העסקה: "בטוח מאד" // C-SPAN
בנימין נתניהו שלצדו היה הרבה יותר ממוקד, ממלכתי אפילו, הפער ביניהם היה ניכר. קשה לדמיין את טראמפ משכנע את סעודיה, מצרים או אפילו ירדן לחתום על הנוסח של נתניהו.
ובכל זאת, מאחורי הסצנה האמריקנית–ישראלית הזו מסתתרת במה נוספת: דוחא, קטאר. מקום שכבר יודע לסגור עסקאות שנראות על הנייר בלתי־אפשריות.
ייתכן מאוד שהפרק הזה בסאגה המזרח־תיכונית כבר נסגר בשקט במסדרונות מחלקה בבית חולים בדוחא, שם אולי מאושפזים מאז נסיון ההתנקשות הכושל הנהגת החוץ של חמאס. כשמביאים בחשבון גם את האנקדוטה המוזרה בדבר התנצלות של נתניהו, יש מי שרואה כאן לא יותר ממהלך משלים לחבילה שנסגרה בקטאר.
קשה שלא להיזכר באותו הסכם טראמפיסטי שנחתם אף הוא בדוחא – רק עם אויב מסוג אחר: "Agreement for Bringing Peace to Afghanistan". ההסכם עם הטליבאן, פברואר 2020, נראה אז כמו פריצת דרך היסטורית. התחייבויות הדדיות, יציאה של כוחות אמריקאיים בלוח זמנים כמעט צבאי, התחייבויות של הטאליבן לנתק קשרים עם אל־קאעדה ולפתוח בדיאלוג עם ממשלת קאבול – הייתה שם שפה גדולה של שלום.
בתוך חודש כבר התפוצץ הבלון: הטליבאן חזרו לתקוף את צבא אפגניסטן, קשרי אל־קאעידה לא נותקו, והשיחות עם הממשלה המרכזית קרטעו עד שנעלמו. ההסכם הפך מצהוב זהוב לפארסה מהדהדת.
כשמאות אפגנים אומללים נתלים על מטוסים אמריקאים במילים פשוטות: טראמפ קיבל מהטליבאן הפסקת אש טכנית מול האמריקנים, ובתמורה מסרו בהמשך את המדינה לטליבאן.
כאן מגיעה השאלה המתבקשת: האם "דוחא 2.0", עם חמאס הפעם על הבמה, נראה שונה? או שמדובר שוב בגרגרי חול שיתפזרו ברוח המדבר?
האופטימום – והמלכודת
עבור ישראל, על פניו מדובר בפסגה של הישגים. ממשל אמריקני שמאמץ ברובו את הנוסח הישראלי ומבטיח גיבוי מלא זה לא מובן מאליו בעידן של דעת קהל בינלאומית עויינת ולחצים דיפלומטיים מכל עבר. ישראל הצליחה להביא את הצירוף האופטימלי: תכנית מדינית־ביטחונית שנוגעת ללב מטרות המלחמה המוצהרות של ישראל, תוך קבלת חותמת גומי מבית הלבן. השאלה אם זה באמת יתורגם בשטח הרבה פחות ברורה.
החמאס, מחזיק את הקלפים חזק בידיו: החטופים. לדרוש שחרור גורף ב־72 שעות, מבלי שהארגון יישאר עם אף קלף מיקוח זה כמעט פנטזיה. גם אם טראמפ וביבי חושבים שיש מסמך שמחייב זאת, אנשי עזה תמיד ימצאו את הדרך להתחמק: "החטוף מוחזק בידי חמולה סוררת"; "אנחנו זקוקים לזמן לאתר את החטופים"; או גרסת מודרנית של "המחשב נפל לנו מהתיק". הסחבת תהיה חלק מובנה מהאסטרטגיה.
סוגיית פירוק חמאס מנשקו היא אולי המוקש המרכזי בהסכם העתידי. ישראל יכולה להתעקש, ארה"ב יכולה להתחייב, טראמפ יכול להבטיח בקול צרוד, אבל עבור חמאס זהו עניין של הישרדות. השבועות האחרונים חשפו מציאות חדשה בעזה: האוכלוסייה הצפופה נעה דרומה למרות איומי הארגון, סמכותו נשמטת, ומעל הכול – הפחד הכי גדול אינו כיפת ברזל או חטיבת הצנחנים, אלא החמולות המקומיות. אותן משפחות חזקות, שברגע שהשלטון מאבד אחיזה ינסו לסגור חשבונות אישיים ואולי גם להשתלט על קופת המזומנים המנופחת של חמאס. כאן טמון האיום האמיתי מבחינת ההנהגה בעזה. ישראל היא אויב ברור ויציב, אך הכאוס הוא סכנה קיומית.
מה הלאה?
ימים של תהפוכות לפנינו. ייתכן שייקבעו כבר השבוע התנאים הראשונים לשחרור חלק מהחטופים. ייתכן שהאפקט יידחה, שיימשך מסע ההתחמקויות הפלשתיני המוכר. לא מן הנמנע שנגלה שעוד לפני שהמצלמות הבהבו בבית הלבן, כבר היה כתוב הפרק החשוב ביותר בדוחא. ואם ההיסטוריה מלמדת משהו גם עסקה שנחתמת בטקסים נוצצים יכולה להתפוגג בקולות נפץ המגיעים מבתי־חולים, מסגדים ושכונות בדרום עזה.
כולנו תקווה שההסכם יקרום עור וגידים ויתממש והחטופים ישבו הבייתה. אולם המשותף לשני "הסכמי דוחא", זה של הטליבאן ואת זה המתבשל מול חמאס הוא הפיתוי לאמץ אשליה: שמספיק טקס מתוקשר ונוסח מפורט כדי לשנות מציאות פוליטית וחברתית מורכבת. במציאות, דינמיקות עומק חזקות ועקביות יותר מכל מסמך. טראמפ אולי נראה עייף מול המצלמות, אך העייפות האמיתית היא של העולם כולו מול חזרתיות הקומדיה־הטראגית הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו