נלחמים עם מצגת פאוורפוינט במלחמת התודעה

השבוע היו לי שני רגעים שלא ממש אפשרו לי להירדם בשקט. לא טיל חותי, לא פיגוע, אלא דווקא החזית שאמורה להיות רכה יותר, אבל מתבררת כקשוחה בהרבה: החזית ההסברתית.

הסיפור הראשון: טלפון קטן ומנומס מנציגת אחת מסוכנויות הידיעות הגדולות בעולם. "אנחנו מכינים תחקיר ענק על מקרה הרג העיתונאים בבית החולים נאצר בחאן יונס", היא אמרה, ובליבי ידעתי מיד  זה הולך לעוד כתבה שמפלילה אותנו.

הנה שוב ישראל ה 'villain in the story' השאלות היו מנוסחות היטב, עם כיוון ברור. ניסתי כמיטב יכולתי לתת מענה על בסיס ידיעותיי המוגבלות אך במהרה היה ברור שנדרש מישהו מומחה ממני באירוע וכך אף המלצתי להם. הם ביקשו להסתייע בי שאפנה אותם לאותו גורם מקצועי, רציני, שבקי בפרטים. אמרתי להם: "פנו לדו"צ, זה המקום הנכון". הם חייכו חיוך עולמי טלפוני ואמרו: "דו"צ? הם נותנים לנו בעיקר מסרים כלליים שום פירוט"

פה כבר נדלקה לי נורה אדומה. מדובר לא רק בתחקיר – אלא בפיגוע הסברתי עולמי מתגלגל. הסוכנות הזאת מצוטטת בכל העולם. מיד יצרתי קשר עם דו"צ. ענתה בחורה מקסימה, אמרה שהסיפור מוכר ותבדוק, ומאז נעלמו עקבותיה כאילו גויסה ליחידת מסתערבים. ניסיתי במשרד החוץ  צלצולים. משרד ההסברה? יותר דממת אלחוטית של צוללת גרעיניות. הסיפור יתפרסם בקרוב, יצוטט בכל העולם, ואנחנו? אנחנו כנראה היינו עסוקים בלחפש עוד לוגו חדש ל"קמפיין אהבת ישראל", או אולי בדיון מרתק אם עדיף שקופית רקע כחול‑צהוב או כחול‑תכלת.

הסיפור השני פחות דרמטי אבל לא פחות מחכים. לפני חודשיים פנו אלי משגרירות ישראל באחת ממדינות המערב הדוברות אנגלית. מדינה רוויה אנטישמיות, עם דגלי פלשתין כמעט בכל פינה בפארקים. ביקשו שאגיע באוקטובר להרצאות. כמובן, הסכמתי בחפץ לב. לפני מספר ימים הם חוזרים אלי, בקול מהוסס, כאילו מספרים לילד שהקוסם ביום הולדתו חלה. "תקשיב... איך לומר… הקפיאו לנו את התקציבים, נדע רק אחרי החגים". אחרי החגים! כלומר עלי להמתין לטלפון, עם מזוודות ארוזות מוכן לרוץ לשדה ברגע שיתקבל האות. הסברתי להם בחיבה אך בתקיפות שאין לי אפשרות להיות בכוננות עם שחר נכון להקפצה. כך נותרה ההרצאה – וגם התמיכה לקהילה היהודית שנמצאת שם תחת מתקפה – באוויר.

שני סיפורים פרטיים, נטולי פאתוס, ממחישים את המחדל ההסברתי הגדול ביותר מאז קום המדינה. ישראל נמצאת בעיצומו של מאבק תודעתי חריף: לא די בטנקים ובמטוסים וביפרים אם התודעה העולמית נותרת משוכנעת שאנחנו התוקפן והם הקורבן. הישג צבאי יכול להתמסמס ברגע בתמונה אחת בניו יורק טיימס או בכותרת ב-BBC.

מבחינה מוסרית, החובה שלנו כפולה: יש לנו אחריות לא רק מול אזרחי ישראל, אלא גם מול יהדות העולם, שחווה כיום גל אנטישמיות חסר תקדים. ובמקום זה, מאז ה-8 באוקטובר, נכשלנו כישלון צורב. בין השאר תודות ל"מסבירנים" ישראלים, ל"שעברים" לשעבר, שעומלים וטורחים להציג את ישראל  בכל פורום ומעל כל במה כרוצחי תינוקות העוסקים בטיהור אתני. וגם לאזן במידת הניתן את דברי ההבל של חלק משרינו.

היה צריך כבר מזמן  להקים מערך הסברה עצום – מאות, אלפים, מתודולוגיה סדורה, תקציבים של מיליארדים, עם יחידות שטח פרואקטיבית לצד הכוחות הלוחמים. מול סרטוני תעמולה של חמאס והגל העכור העולמי. היינו חייבים לספק משקל נגד מיידי. מול החלטות האו"ם – מערך מתכלל, אחוד, ממוקצע.

ומה קיבלנו? שרת הסברה שהתפטרה עוד לפני שהספיקה למצוא את לשכתה, פירוק מוחלט של המשרד, וקברניטים שממשיכים להתנהל כאילו מדובר בחוג הסברה בתיכון ולא במערכה אסטרטגית. עכשיו, כמעט שנתיים מאוחר מדי, שומעים על הקמה מחדש. אבל כבר אפשר לחשוש שבעקבות קודמיו – שוב נקבל גוף סרק יפה בלוגו, דל בעשייה ובלי שיניים.

אנחנו נמצאים במלחמת תודעה. ובמלחמה הזו – נכון להיום – אנחנו מופיעים לא עם אוגדה, לא עם מחלקה, אלא עם חוברת צבעונית ומצגת פאוורפוינט.