ספק אם ישראל נזקקה אי-פעם לאיחול הבסיסי ביותר – שנה טובה – יותר מאשר בימים אלה. היא פותחת אותה במצוקה אסטרטגית חסרת תקדים, וכשסביבה עננה מדאיגה מכל עבר.
הדאגה המיידית היא לנעשה בעזה. התכנית המבצעית מתקדמת בעצלתיים, כשרק מחצית מהאזרחים הפלשתינים, כחצי מיליון, נענו לקריאות להתפנות מהעיר דרומה.
הקבינט אמנם הנחה את צה"ל להשלים את הפינוי עד ל-6 באוקטובר, אבל ספק אם גם זה יספק את תמונת הניצחון המיוחלת במלאת שנתיים למלחמה. הדאגה לגורלם של החטופים ומד הנפגעים שמאמיר מדי שבוע מטילים צל כבד על הישגי המלחמה, ששנויים ממילא במחלוקת.
בסוף השבוע התעוררה דאגה מחודשת לחטופים, בעקבות דבריו של הנשיא טראמפ שנקב במספר חטופים חיים שונה מזה שמוכר בישראל.
במערכת הביטחון אמנם הזדרזו לעדכן את המשפחות שאין כל מידע חדש, אבל בהינתן סף אמון נמוך בממשלה וסף דאגה גבוה ממעשיה, נמרטים גם שארית העצבים של המשפחות. העובדה שראש הממשלה והשרים לא מעניקים להם מינימום של תמיכה ואמפתיה רק מוסיפה לאווירת הקדרות שאופפת את החג.
עזה היא האבן השואבת גם לבעיותיה האחרות של ישראל. מצוקתה הבינלאומית תגיע השבוע לשיא בשני מוקדים עיקריים. האחד, בעצרת הכללית של האו"ם, שבה תתקיים התחרות המוכרת "חבוט בישראל ככל יכולתך" בהשתתפות מספר שיא של מדינות, ותוך הכרה תקדימית של רובן במדינה פלשתינית. ישראל תטעה לחשוב שהאירוע חסר חשיבות: הוא ילמד על בידודה הגובר, שרבים מיריביה מחפשים דרכים לתרגם אותו לצעדים מעשיים.
דוגמא טובה (ומסוכנת) לכך תהיה במוקד השני. הוועד הפועל של התאחדות הכדורגל האירופית, אופ"א, צפוי להתכנס כדי לדון בהרחקתה של נבחרת ישראל ושל קבוצות ישראליות מתחרויות רשמיות.
עדי רובינשטיין, שחשף את המהלך בערב שבת באתר של "ישראל היום", פרסם כי מי שעומדת מאחוריו היא קטאר, שמבקשת לנקום על ניסיון החיסול של בכירי חמאס בשטחה. זאת עדות נוספת לקוצר הרואי המזיק שהיה גלום בחיסול, שבוצע בניגוד לאזהרתם המפורשת של רוב בכירי מערכת הביטחון.
ישראל משחקת באירופה למרות שאינה משתייכת אליה גיאוגרפית, לאחר שנים שבהן התחרתה באוקיאניה (מרגע שהורחקה מאסיה בלחץ ארצות ערב). היא התקבלה להתאחדות האירופאית משום שנתפסה כשוחרת שלום, ותורחק ממנה – אם תורחק – משום שהיא נתפסת כיום כמחרחרת מלחמה.
אם המהלך יצליח, יבואו בעקבותיו חרמות בתחומים נוספים, ולא רק בספורט. על הפרק תרבות, אקדמיה וכלכלה, עם סכנה מיידית וממשית לעסקאות בתחומים ביטחוניים ואזרחיים, ולהשקעות בישראל.
נתניהו, שימריא בצאת החג לניו יורק, טועה לחשוב שטראמפ יציל אותו מכל אלה. גם נאומים מליציים באו"ם לא ישנו את המגמה. כאשר השגריר דאז חיים הרצוג קרע את החלטת האו"ם שהשוותה בין ציונות לגזענות, רוב העולם "הנחשב" היה בעד ישראל; כיום הוא נגדה. ההיסטוריה אולי תשפוט אותו על-כך, אבל ההווה שופט דווקא את ישראל לחומרה.
למרבה הצער, שרי הממשלה רק מגבירים את הנזקים במעשיהם ובעיקר בדבריהם. שר האוצר סמוטריץ', שדיבר על "בוננזה של נדל"ן" בעזה, צוטט בהרחבה בעולם כמי שכוונותיו הנסתרות הן לא ניצחון על חמאס אלא השתלטות על שטחי הרצועה.
שר הביטחון כ"ץ הודיע שלשום בעוד ציוץ ילדותי שדגל ישראל יתנוסס בתימן, והעלה תהיות אם בכוונת ישראל לכבוש גם אותה. מצופה היה מנתניהו לרסן את שריו, ולכל הפחות להשתיק אותם. בהימנעו מכך הוא מחזק את קביעתו הנושנה של הנרי קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ובמקרה הזה פוליטיקה פנימית קטנה.
ובתוך כל אלה תתכנס היום שוב ועדת גרוניס כדי לדון במועמדותו של דוד זיני לראשות שב"כ. הוועדה תפגוש את זיני עצמו וכן את הרמטכ"ל, אייל זמיר, שזיני פעל מאחורי גבו כשרואיין על-ידי נתניהו לתפקיד. הדעה הרווחת היא שלמרות זאת מינויו יאושר, ואז יגיע שוב לפתחו של בג"צ, כשברקע חקירת קטארגייט שמסתעפת.
ערב השנה החדשה נזקקת ישראל לכל תבונתה וכישוריה, וללא מעט מזל, כדי שהיא אכן תהיה טובה. כמו שהדברים נראים כעת, היא עלולה לגלות שהימים הנוראים יימשכו השנה הרבה אחרי יום הכיפורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו