כמו שחמאס משחק על זמן, כך גם הפוליטיקאים באיחוד האירופי משחקים על זמן. המלחמה ההיברידית של רוסיה נגד ארצות המערב, כל אחת בתורה, בצירוף מלחמת עזה, משיגות תוצאות טובות עבור אויבי המערב. ישראל והאנטישמיות האלימה הם כלי אסטרטגי במהלך גדול, לא חדש, וגם לא מקורי, לפצל את הברית המערבית ולפורר כל מדינה מבפנים.
UNTV
שני אירועים אנטי-ישראלים גדולים נמצאים מעבר לפינה. האחד זה הצטרפות של כמה מדינות של עליונות לבנה לקמפיין ההכרה במדינה פלשתינית. זה יקרה בכינוס עצרת האו"ם או במדורג לפני העצרת. השני זה המאבק הפנימי באיחוד האירופי להטיל סוג מסוים של סנקציות נגד ישראל.
ב-7 באוקטובר 23' טבעת החנק הטרוריסטית שסובבה את ישראל הסתערה ופתחה באש. ישראל פירקה וריסקה אותה. אבל ככל שרבו ההישגים המדהימים והנצחונות על ציר הרשע מרובה הזרועות של האיראנים, כך אותם נצחונות הפכו למשהו שגובל בטבעת חנק מדינית.
מנהיגי אירופה נלחמים נגד התוצאות העגומות של מלחמות אוקראינה ועזה בתוך החברות שלהם. יש להם פתרונות קלים, רגעיים, שמתבטאים באותם מהלכים בעלי אפקט הכרזתי קשה. הם במצב ספיגה והדיפה. כמוהם מנהיגי ישראל מימין ומשמאל נמצאים במצב דומה שמחייב בחירה. המסורת הישראלית היא להתמקח, לנהל לובי.
אלו דברים שאפשר היה לעשות נוכח אירועים ספציפיים נקודתיים, כמו הקרב בג'נין ב-2002. אבל לא רק זה. חלק גדול מתקופת האינתיפאדה השניה התנהל כשישראל יורה ומנתקת מגע בשטח, בשדה הקרב. ובמקביל שמעון פרס מטעם ממשלת שרון מנסה להרגיע את קופי ענאן ומלווה את יושקה פישר לאתרי פיגועים מחרידים כמו הדולפינריום. זה היה לובי, זה היה מיקוח.
ממשלת הימין של בנימין נתניהו בחרה בדרך המאבק. שר החוץ סער עובד מסביב לשעון כדי להסביר את המציאות למנהיגיה החרשים של אירופה, להציג את הרקטות שהתגלו בסביבות רמאללה, להזים את שקרי הרעב והג'נוסייד, הוא משוחח ונפגש כמעט עם כל מי שיש נגיעה לקביעת המדיניות האירופית.
נתניהו מתחזק את השותפות האמריקנית ומופיע מול התקשורת האמריקנית כולל ערוצים צדדיים שפונים לאנשי ימין – בעקבות רצח צ'ארלי קירק נחשפו הניבים הרקובים של החלק הריאקציוני הבדלני של הרפובליקנים.
העתיד בארה"ב לא מבשר טובות. וזאת סיבה מספיק טובה מצד ראש הממשלה לנסות להסביר שצריך להתכונן ליום סגריר. אפשר לוותר, אפשר לפייס, אפשר לקחת שוב את אורסולה פון דר לאיין ליד ושם. הקנצלר מרץ עוד לא היה שם. וכמובן לפתוח במשא ומתן מחודש עם הפלשתינים – עם מי בעצם? זאת המשמעות הדיפלומטית היחידה של ההכרה ועוד בעצרת האו"ם במדינה פלשתינית.
במובן הדיפלומטי היא מחזירה אותנו לנקודה שאחרי חתימת הסכם אוסלו. משא ומתן על גבולות, פליטים, חלוקת ירושלים ועוד כל מיני דברים נחמדים מהסוג הזה. ישראל של נתניהו לא תלך לשם. היא תיאבק.
פעם אהבו פחות דימויים יווניים ויותר דימויים מעולם תחזית מזג האויר: יום סגריר, קראו לזה. דימונה נבנתה לזה. גם הכלכלה היציבה והצומחת עם תעשיית הנשק והאנרגיה נותנות גב חזק. ועדיין, יש לישראל גוש תומך של מדינות שמסוגלות לבלום את המהלכים של הנציבות האירופית נגד ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו