נראה שראש הממשלה נתניהו נגע אתמול בעצב חשוף של הציבורי הישראלי, כשקבע שישראל נכנסת לבידוד ועליה להפוך ל״סופר-ספרטה.״ ישנן שתי סיבות, יחסית דומות ושזורות, למדוע הקביעה הזו היא עצב חשוף. הראשונה היא היסטורית, שכן השאלה מה הוא המודל שעליו מדינת ישראל צריכה להתבסס – אתונה או ספרטה, היא שאלה וותיקה מימי קום המדינה.
כבר דוד בן גוריון, שידע לקרוא את הספרות הקלאסית ביוונית עתיקה, התחבט בשאלה למי מהערים היווניות המדינה הצעירה צריכה להידמות. הוא לקח מכאן ומכאן ולמעשה בחר שלא להחליט, ומאז השאלה הזו מלווה אותנו. מידי פעם היא צצה מחדש. ממש לפני שבועיים, למשל, יהורם גאון קבע ש״הארץ הזאת צריכה להיות ספרטה.״ גם אנשים מבחוץ עסקו בשאלה לא מעט, כך לדוגמא העיתונאי האמריקאי פטריק טיילר, בספרו Fortress Israel, קבע שישראל צריכה להיות אתונה, אבל הופכת לספרטה.
הסיבה השנייה, המהותית, היא גם ההסבר ללמה הדיון ההיסטורי חסר קונטקסט. הרי הזעזוע (או התקווה) מדבריו של נתניהו לא נשענים על מה ספרטה הייתה ״באמת,״ אלא על פי מה נתפשת ספרטה בידע הקולקטיבי של הציבור הרחב. אם נשאל את האדם הממוצע ברחוב, הוא יענה שאתונה וספרטה הן שני צדדים של אותו מטבע: שתיהן ערים יווניות משמעותיות מאוד בעת העתיקה, אבל תמונת ראי זו של זו – אתונה הייתה דמוקרטית וליברלית, ביתם של מחזאים ופילוסופיים, וספרטה הייתה דיקטטורה צבאית, ביתם של כובשים וגנרלים.
הבעיה היא שהבינאריות הזאת לא כל כך נכונה. ספרטה, על אף המוניטין שדבק בה כחברת לוחמים, במשך מאות שנות קיומה דווקא נמנעה מיציאה למלחמות ברירה. היא אף קבעה בחוק איסור להילחם שוב ושוב באותו אויב, מה שמעיד שדמותה ההיסטורית רחוקה מאוד מהקריקטורה של מדינה מיליטריסטית שתמיד חיפשה עימות.
לעומתה, אתונה היא זו שעמדה במשך תקופה ארוכה בראש "ברית" שבפועל שימשה כלי לכיבוש ולשעבוד של יוונים וברברים כאחד. את הפרתנון, שבו רבים מכם אולי ביקרתם בטיול לאתונה, בנו מכספים שנגבו בכפייה מ״בעלות הברית.״ מי שסירב או לא יכול היה לשלם – הושמד. אחד המקרים המפורסמים הוא זה של תושבי האי מלוס ב-416 לפנה״ס, שגבריהם נטבחו ונשותיהם וילדיהם נמכרו לעבדות בידי האתונאים. שם נטבעה האמרה האלמותית: "החזקים עושים את מה שהם רוצים, החלשים סובלים את מה שהם מוכרחים".
אתונה הייתה אמנם דמוקרטיה, אך הקשר בין הדמוקרטיה ההיא לבין זו שלנו רופף ביותר. אזרחים אתונאים היו אך ורק גברים בגירים, והם קבעו גם על חייהם של המוני עבדים וגם על חייהן של נשים, שנאסר עליהן אפילו לצאת מפתח הבית. גם ספרטה הייתה חברת עבדים דכאנית, אבל לנשים ספרטניות הותר להחזיק רכוש ואף הייתה להן השפעה לא מבוטלת על קביעת מדיניות חוץ ופנים.
לכן, אנחנו נתקשה אם נחפש את ישראל בדמותן של ספרטה או של אתונה. ישראל היא ישראל, והיא תופעה יחודית. זאת משום שבניגוד לאימרה הידועה, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, והיא גם לא מתחרזת. האתגר שלנו, כישראלים, הוא להפוך את המקום בו אנחנו חיים לטוב יותר. טוב יותר בזכות ובעד עצמו – לא בהשוואה לישות שחדלה מלהתקיים לפני 2300 שנים.
ד״ר ניל בר מחבר הספר ״שווים - סיפורה של ספרטה״