קשיים והזדמנויות: קריסת הרשות הפלשתינית - לא להיבהל, כן להתכונן

כמעט מיום הקמתה התעשייה העצומה שתומכת ברשות הפלשתינית מזהירה שתקרוס. תיבת הדואר הנכנס שלי מלאה בתחזיות כאלה שהנפיקו האו"ם, הבנק העולמי וגם שירותי הביטחון של ישראל, כבר שנים רבות.

אין דרך לדעת אם הפעם זו אזהרת אמת. אחרי הכל, הישות הדיקטטורית שהקים יאסר ערפאת ב־1994 היתה ונותרה חלשה, מושחתת, שנואה על ידי האוכלוסייה ומטפחת טרור. בד בבד, את מועד קריסתן של דיקטטורות אף אלגוריתם עוד לא הצליח לנבא.

בכל מקרה, הנקודה היא שלוּ הרשות עצמה היתה חרדה לקיומה כמו הגורמים הישראליים והבינלאומיים, היה ביכולתה לחסוך כ־10% מתקציבה הגירעוני בפעולה אחת פשוטה. איך? על ידי הפסקת התשלומים לרוצחי יהודים.

מדובר על כמיליארד וחצי שקלים שהיא ממשיכה לשלם מדי שנה לטרוריסטים, בכל מיני תרגילים עוקפים. גם בימים האלה הרש"פ מספרת לעולם שערכה רפורמה - אך על פי המידע הקיים בישראל מנגנון "רצחת - קיבלת!" נותר על כנו.

השיטה הזו, שבה הרש"פ מסיתה לטרור ומממנת אותו ביד אחת, ואז כביכול נלחמת בו ביד השנייה, מעלה את שאלה יסודית: האם האינטרס הישראלי הוא לשמר את הרש"פ או לאפשר לה להתפרק (בהנחה שאפשרות כזו אכן על הפרק)?

אחרי הכל, בהשוואה היסטורית בין החלופות, כלל לא בטוח שהמצב ששרר קודם לכינון הרש"פ היה גרוע יותר. ישראל שלטה אז שליטה מלאה ביהודה, שומרון ועזה. אכן, ניהול חיי האוכלוסייה היה משימה סיזיפית ולא נעימה לחיילי צה"ל. ואולם, המצב הביטחוני היה עדיף פי 3,000 הרוגים שהיו בארץ מאז.

כ־1,000 איש מתו מאז הסכמי אוסלו ועד סוף האינתיפאדה השנייה. יותר מ־2,000 נוספים נרצחו בטבח ובמלחמה שבאה אחריו. אם כך, מהם 30 ימי שיטור בשנה בשכם או ג'נין, לעומת הקזת הדם האינסופית הזו?

הוסיפו לכך את הדימום המדיני שישראל סובלת ממנו מאז הכירה באש"ף, ובעצם הטיעון "הפלשתיני" על הארץ. בעצם הימים האלה אנחנו מאוימים בגל הכרה מערבי ב"מדינה פלשתינית" רק משום שברמאללה יש רשות פלשתינית. אם לא היתה, לא היה שום דבר ממשי להכיר בו.

לשמור על עצמנו

גם כלכלית כנראה המחירים ששילמנו לפני הסכמי אוסלו קטנים בהרבה מאלה שאנו משלמים מאז. המלחמה הנוכחית, ההתנתקות, גדר ההפרדה והבט"ש עולים הון שלא שילמנו לפני אוסלו.

מעבר לכל אלה, הלקח המרכזי שלמדנו מטבח 7 באוקטובר הוא ששרידות בארץ הזו מחייבת מאמץ צבאי עצום ותמידי. כך כשאפשר לעשות אלף ואחד שפגטים מדיניים, אבל בסוף, אם חיילינו לא שם הביטחון לא קיים.

לכן, במכלול הדברים, ההנהגה הישראלית - המדינית והביטחונית - לא צריכה להיבהל אלא רק להתכונן לאפשרות שהרש"פ תיפול.

בהתחשב בריבוי האתגרים אולי לא נכון ליזום מהלך כזה בעת הזו. ואולם אם מחמוד עבאס וחבורתו לא עושים את המינימום כדי לשמור על עצמם, אין סיבה שנעשה זאת בשבילם. אנחנו צריכים לשמור על עצמנו.