השבוע פורסם בתקשורת הישראלית כי כ"600 בכירים לשעבר" במערכות הביטחון ובשירות החוץ פנו לנשיא טראמפ בבקשה לכופף את ידה של ממשלת ישראל, ולגרום לה לסיים את המלחמה בעזה ולהשיב את החטופים. נוסף על כך דרשו כי טראמפ יתווה את "היום שאחרי", אשר לשיטתם כולל את שיקום הרצועה ויצירת ממשל חלופי, בתיאום עם הרשות הפלשתינית.

המכתב כולל דברי קלס וחנופה לנשיא טראמפ, אשר לשיטת כותביו הוא היחיד עד כה שהביא לשחרור חטופים, לחתימת הסכמי אברהם ואף להצלחת הלחימה בלבנון ובאיראן. המכתב הוא חרפה מוסרית, איוולת מדינית וטעות אסטרטגית מבית המדרש של 6 באוקטובר.

לא בכדי ולא בקלות דעת השתמשתי בביטוי "חרפה מוסרית". בימים אלה עשרות אלפי חיילי מילואים וסדיר מתכוננים בשטחי הכינוס למהלך צבאי עצים שמטרתו כיבוש העיר עזה ומחנות המרכז. גם אם באיחור ניכר, הבינה ממשלת ישראל כי כדי להבטיח את יישום מטרות המלחמה, הכוללות את הכרעת חמאס ואת שחרור החטופים, יש הכרח להכריע צבאית.

את ההיגיון הזה מבינים החיילים בשטח. הם, יותר מכל אדם אחר, יודעים מה הסיכון שהם מקבלים על עצמם בפעולה ואת ההכרחיות שלה. לכל אחד ואחת מהם יש משפחה בעורף ששנתה שוב נודדת מדאגה. כל אלה צריכים את התמיכה ואת החיבוק של החברה הישראלית - גם כי כך נכון מוסרית, וגם כי הם המפתח לקיומנו כאן ולהשבת החטופים.

ריח של קמפיין פוליטי

אל מול החובה לתת לחיילינו רוח גבית מתייצבת חבורת "לשעברים". אותם שמות המוכרים מקמפיינים קודמים של החלשה ותבוסתנות. אלה מודיעים לחיילים ולמשפחותיהם כי הם נלחמים במלחמה מיותרת. כי הסיכון שהם לוקחים הוא לשווא. כי חמאס כבר הוכרע ונדע להתמודד בעתיד עם "יכולתו השיורית".

הצגת כל הישגי המלחמה עד כה, החל בהכרעת איראן וחיזבאללה וכלה בחטופים ששוחררו, כאילו הם תוצאה בלעדית של מדיניות טראמפ - עושה גם היא עוול מוסרי עצום לחיילי צה"ל וליתר גופי הביטחון. פעולתם הנחושה, תחת הדירקטיבה של ממשלת ישראל, היא שהביאה אותם הישגים. בניסיונם, המדיף ריח של קמפיין פוליטי, להעלים את חלקה של ממשלת ישראל בכל ההישגים הללו, חותמי המכתב מוכנים גם להימנע מאזכור גבורתם של לוחמי צה"ל ואת המחירים ששילמו. לעוול המוסרי שיש באמירות הללו מתווספת האיוולת המדינית של המסרים, המביאים להחלשת מעמדה של ישראל גם בזירה הבינלאומית. הניסיון לפנות לנשיא טראמפ ולגייסו למען סיום המלחמה הוא פגיעה אנושה בערך הממלכתיות. את הגישה הגלותית, המתרפסת בפני הפריץ, יש חובה לשנות לעמדה גאה הבטוחה בצדקת דרכנו.

חיים בעבר

מדינה עצמאית חייבת להיות אחראית לגורלה, מתוך שיתוף פעולה עם בעלות בריתה, אך לא כתחליף לריבונותה. האבסורד בפנייה לנשיא טראמפ בדרישה לסיים את המלחמה ולהתחיל את שיקום עזה בתיאום עם הרש"פ, גדול שבעתיים לנוכח האסטרטגיה של ממשל המקדם דווקא את תוכנית ההגירה.

דומה שאנשי ה"לשעבר", החתומים על הפנייה, חיים בעבר. ליתר דיוק, ב־6 באוקטובר. טעותם האסטרטגית בניסיון לחזור לאותן עמדות מוכרות, המתבססות על פתרון "שתי המדינות" והמכירות ברש"פ כפרטנר אפשרי למו"מ, אינה מתכתבת עם הטראומה הלאומית שעברנו ועם הסנטימנט הציבורי השולל כל סוג של מדינה פלשתינית. עם ישראל מבין ברובו כי לא נוכל לחזור למציאות שבה הפנינו את גבנו לבעיה.

בכל הדוגמאות ההיסטוריות שבהן נהגנו כך - נכשלנו: הסכמי אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות. כל אלה היו אמורים להיות שיעור מאלף במחיר שיש במשכון העתיד לצורך השגת שקט מדומה בהווה.

את השיעור הזה כנראה לא הפנימו חותמי המכתב.