הענק המצרי מתעורר: לישראל יש מנופי לחץ נגד מצרים, כדאי שתשתמש בהם

באופן רשמי, יש הסכם שלום בין מצרים וישראל. מעשית, השכנה מדרום־מערב היא יריבה של ממש. כי כמו בסיפור על כיפה אדומה, הישראלים שואלים את מצרים "למה יש לך צבא גדול כל כך? מדוע איום הייחוס שלו הוא ישראל? לשם מה בניית המנהרות והארכת מסלולי ההמראה בסיני? ומה ההצדקה להכנסת הכוחות לחצי האי בלי לבקש את אישור ישראל ובניגוד להסכם השלום?".

תשובות טובות לשאלות האלה אין, כך שבפרט אחרי הפתעת הטבח, ראוי להזכיר את דברי הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי: "למצרים יש צבא גדול, עם אמל"ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר". הלוי הוסיף כי לפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, אבל "זה יכול להתהפך ברגע".

גם בזירה המדינית מצרים מאתגרת באופן קבוע את ישראל. זו אחת הסיבות שהיא מסרבת לקלוט - אפילו זמנית - את העזתים, או לתת להם טריטוריה בסיני. היא לא רוצה את האוכלוסייה המוסתת הזו אצלה - אבל גם נוח לה שהיא נלחמת בנו. מבחינת א־סיסי, שתי ציפורים במכה אחת.

לכך יש להוסיף את השנאה לישראל באליטות המצריות, בשכבות העממיות, ברשתות החברתיות ובתקשורת המצרית, וגם את המוקשים שהיא זורעת בפני ישראל במוסדות הבינלאומיים. כל זה ביחד קרוב יותר למלחמה קרה מאשר ל"שלום קר".

הפרדוקס הגדול הוא שלישראל יש מנופים משמעותיים להעמיד את מצרים במקומה. ראשית - האמריקנים: ירושלים סייעה פעמים רבות לקהיר במסדרונות בוושינגטון לאורך השנים. אפשר וראוי להפוך כיוון ולהעיר את תשומת ליבו של הקונגרס למתרחש.

שנית - הגז: כבר שנים שמצרים תלויה בגז הישראלי כדי לשרוד. בלעדיו יהיו הפסקות חשמל נרחבות במדינה. נוסף על כך, הכלכלה המצרית, שלמעשה גוזרת קופון על הגז שהיא קונה מישראל ומוכרת לאירופה, תאבד מקור הכנסה משמעותי אם מישהו אצלנו יוריד את השאלטר.

כל זה נכון שבעתיים אחרי עסקת הענק העתידית שעליה פורסם השבוע. על פי התכנון מצרים תרכוש ממאגר לוויתן 130 ממ"ק גז ב־14 השנים הקרובות, בסכום מצטבר של 35 מיליארד דולר.

בעל הסמכות לאשר את החתימה הוא שר האנרגיה אלי כהן. כשר חוץ לשעבר וכאדם עם ראייה אזורית מפוכחת, כהן מבין את הערך המדיני העצום של העסקה הזו. הוא אמנם לא יחליט לבד אם לאשר אותה, אלא יעשה זאת בעצה אחת עם ראש הממשלה, ואולם ברור שיש בידיהם מנוף רב עוצמה. השאלה היא אם ינצלו אותו.

כי הגיע הזמן להבהיר למצרים שגמרנו להיות פראיירים. אחד הצרכים הדחופים ביותר של ישראל הוא פתיחת צינור יציאה לאוכלוסייה בעזה. הגיעה השעה שישראל תתנהל כמו מדינה בוגרת ותשתמש במנוף הכלכלי־אנרגטי העומד לרשותה כדי לקדם את האינטרס הלאומי הזה.