חסינות לא על הפרק: הגיע הזמן שישראל תסיר את הכפפות

משלחת חמאסשוב מגיעה לקהיר, וייתכן שישראל עומדת להיכנס לסבב נוסף של סחטנות מצד ארגון הטרור.

במשך שלושת השבועות של הסבב האחרון, חמאס הציב דרישות חוזרות ונשנות שהקשו לגבש הסכם על פי הצעות המתווכות להפסקת אש. הצד הישראלי היה מוכן להתגמש לפחות פעמיים. פעם אחת בוויתור שעשה בסוגיית לוח הזמנים של שחרור החטופים, ופעם שנייה במוכנות לקיים דיון על סיום המלחמה. בפעם השלישית השיחות התפוצצו.

בהנהגת חמאס היו מוכנים לקחת את הסיכון הזה, שכן מטרתם היא לשמור על שלטונם בעזה. המודל היחיד שהם מוכנים לקבל הוא "מודל חיזבאללה של נסראללה": ועדה טכנוקרטית כלפי חוץ, ושליטה דה־פקטו של "הזרוע הצבאית" מאחורי הקלעים. למרות גמגומים של חלק מבכירי חמאס בחו"ל, על הנשק הם לא באמת מוכנים לוותר.

לא לשווא דרש ארגון הטרור נסיגה נרחבת יותר של כוחות צה"ל בתקופת 60 הימים של השלב הראשון בהסכם וביטול של תפקיד קרן הסיוע האמריקנית. הנסיגה אמורה לאפשר לחמאס לנקום בחמולות שקיבלו אחיזה בשטח, כמו הכוחות העממיים של יאסר אבו שבאב במזרח רפיח. ביטול תפקיד הקרן נועד להחזיר לחמאס את המונופול על האספקה ועל הכסף המופק ממנה. מי ששולט בקמח ובשטח, שולט באוכלוסייה, וכל עוד העזתים אוכלים מהיד של חמאס ונמצאים תחת חסותו, הם ישמרו על נאמנות. כך, למשל, חמאס הגיע להסדר עם חמולות שמשתלטות עבורו על אספקה מהמשאיות.

בזבוז זמן יקר

כפי שנכתב כאן בחודש שעבר, חמאס זיהה נקודת חולשה בצד הישראלי ושאף לנצל אותה. לא מדובר רק באווירת הנכאים אצלנו ובריח הבחירות באוויר, אלא גם בלחץ הבינלאומי הגובר, ובאולטימטום של מדינות במערב להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב.

אחד מפרשני הבית של חמאס, וויסאם עפיפה, ביטא גישה זו כשהתמוגג מהוויכוח בין שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לרה"מ בנימין נתניהו השבוע, ומהמחלוקות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. מבחינת חמאס, הזמן משחק לטובתו ואפשר לסחוט את ישראל עד הסוף. נראה שההערכה היא שמשהו בסוף יקרה והפסקת אש תיכפה על ישראל - ללא עסקת חטופים.

הבעיה היא שממשלת ישראל שיחקה לידיו של חמאס. במקום לקבל החלטות מכריעות ומהירות, עוד מעט יעבור חודש מאז שמשלחת המו"מ חזרה מקטאר בידיים ריקות. באופן אבסורדי, הקבינט התכנס רק לפני שלושה ימים. בלתי ניתן לדמיין את הסבל שעברו החטופים בזמן המבוזבז הזה. במקביל, מחבלי חמאס מתארגנים בנחת במנהרות, טומנים מטעני נפץ ברחובות ובבתים או מוצאים מקומות מסתור חדשים כדי לארוב לכוחותינו. חלמאות לשמה.

נשאלת השאלה: מדוע לא התכנס הקבינט מייד וקיבל החלטה? על כל ההשלכות הרות הגורל של הפעלת לחץ צבאי אינטנסיבי או לחלופין קבלת הדרישות של חמאס לעסקת חטופים. למי חיכינו? כמובן, אין לזלזל בכך שמפלצת הטרור שצמחה בעזה אילצה אותנו לפעול בטווח הארוך - רבבות מחבלים לא מחסלים בחודש. מנגד, גרירת הרגליים של הקבינט מחזקת את התזה שהמערכה בעזה נמרחת משיקולים פוליטיים.

הפתרונות האפשריים

על רקע המציאות העגומה הזו, טוב יהיה אם ישראל תפעיל מנופי לחץ יצירתיים, שיבהירו לחמאס כי הזמן לא עובד לטובתו,ולאו דווקא לנהוג אך ורק באותה דרך של הפעלת כוח צבאי.

ראשית, להאיץ את התמיכה בחמולות, ולהרחיב את הפרויקט של אבו שבאב ממזרח רפיח לשטחים נוספים. על ישראל להציג מודל שלטוני חלופי לחמאס ולהכריז שתעביר אליו את הסמכות. נכון, אבו שבאב ומנהיגי חמולות אחרים אינם טלית שכולה תכלת - אבל החלופה היא ואקום, שאליו ישובו חמאס ושותפיו.

עוד מעט יעבור חודש מאז שמשלחת המו"מ חזרה. באופן אבסורדי, הקבינט התכנס רק לפני שלושה ימים. בלתי ניתן לדמיין את הסבל שעברו החטופים בזמן המבוזבז הזה

שנית, ממשלת ישראל מוכרחת להיפטר מהאלרגיה לרשות הפלשתינית, שבלאו הכי משתפת איתה פעולה מדי יום. אם ישראל תגלה מעט עורמה מדינית, היא תוכל להצהיר על מוכנות להעברת השלטון בעזה לרשות בתנאים מסוימים, שסביר שיידחו. להתחייב לא להסית נגד ישראל, למשל. המטרה היא לפתוח צוהר של לגיטימציה למדינות ערב ולרשות הפלשתינית כדי שיסייעו לחמולות באופן פומבי ונרחב יותר. כבר עכשיו, הכוחות של אבו שבאב פועלים תחת "אור ירוק מרמאללה".

שלישית, הגיע הזמן לטיפול עומק בלשכה המדינית של חמאס בחו"ל. דומה שבישראל מזלזלים בתפקידה של הלשכה שאחראית על גיוס כספים, קשרי חוץ, תעמולה והכוונות טרור מרחוק. לא מדובר בחבורת "דוורים", כפי שהעיר בכיר ביטחוני לשעבר רק לאחרונה. טוב יהיה אם חברי הלשכה בחו"ל יתחילו לשלם על הסחטנות שלהם. כשהחרב מונחת על צווארם, יתווסף גורם לחץ נוסף שיוביל אותם להיכנע.