רק אחדות בין נתניהו לזמיר תוביל למימוש ההבטחות של שניהם

המאמר הבא לא יקבל תהודה רחבה. מי שפעיל במרחב הציבורי יודע שבימינו הדרך המובטחת לקבל תשומת לב היא הקצנה, הכאה על החזה של האחר, התקפה מימין לשמאל, או משמאל לימין, בעד ביבי, נגד ביבי, האשמת התקשורת, הגנה על התקשורת וכולי. תכתוב שורה אחת בוטה על מישהו ומובטח לך שאתה בן עולם הלייק. זה מה שאוהבים אנשים ומה שמקדם האלגוריתם.

לעומת זאת, גם אם תכתוב גם את הדברים החשובים ביותר אך בלי לתקוף מישהו בגסות. תקבל מעט תשומת לב. ככה עובד גן הפלגנות שלנו מאז יציאת מצרים.

בימי שגרה המלחמות האלה נסבלות ואפילו מפרות. ביהדות המחלוקת אכן מובנית ומביאה להפריה הדדית וסיעור מוחות. אולם במלחמה הסיפור אחר. הוויכוחים הפנימיים מורידים את המורל, מעוררים כעסים וחשדנות בתוך החברה, מערערים את צדקת הדרך וכתוצאה מכל זה מחזקים את האויב. אנחנו יודעים כעובדה שגם יחיא סינוואר וגם חסן נסראללה – שם רשעים ירקב - ראו במחלוקות הפנימיות בתוך העם, כלי קריטי לניצחון עלינו. ראש חמאס, מנוחתו בגיהינום, אף יצא לטבח לאחר שראה את עומק הפילוג בתוך החברה.

המוני עמך ישראל קלטו את הלקח מיד. בקשת האחדות אחרי הזוועות הייתה רחבה וטוטלית ולמען האמת גם נשאה פירות. במבט של כמעט שנתיים לאחור אפשר לראות כמעט באופן מדעי, כיצד במקום שבו פעלנו כאגרוף אחד, בלי שום ויכוח פנימי, השגנו תוצאות מדהימות. באיראן למשל. מאידך, בזירה שבה הייתה מחלוקת חלקית – לבנון – התוצאות במקביל טובות אך לא מושלמות.

בחזית שלגביה המריבות הפנימיות הן הקשות ביותר, ההישגים הם גם המוגבלים ביותר. הכוונה כמובן לעזה. הקניבלים של חמאס שואבים סיפוק עצום מהעימותים הפנימיים בישראל, גם בעם וגם בצמרת. כזכור, התכנית המקורית של סינוואר, הייתה להביא להפסד של ישראל באמצעות ליבוי הוויכוחים בתוכה. לאחרונה נראה שהיא הולכת ומתממשת.

למה כל זה חשוב עכשיו?

הערב (שלישי) תערך ישיבת קבינט מכרעת על עתיד המלחמה בעזה. הדילמות סבוכות, קורעות לב וידועות. ואולם, אם לשפוט על פי התדרוכים המוקדמים של הצדדים, המפגש עומד להיראות כמו קרב פנים אל פנים בין ערוצי 12 ל-14.

הדרג המדיני מלא בטרוניות לצה"ל. מפקדי הצבא מצידם טעונים מאוד כלפי שרי הקבינט והעומד בראשם, קרי נתניהו. כל צד – וכאן המקום לתהות כיצד זה שבתוך ההנהגה שמובילה את המלחמה הקשה ביותר בתולדותינו יש "צדדים" - מאשים את השני בטעויות שהובילו למבוי הסתום שאליו הגיעה המלחמה. כאילו שלציבור, או לחטופים, או לנופלים, או למציאות, משנה מי צודק בוויכוח.

מדהים עוד יותר להיזכר שאלה אותם אנשים בדיוק שרק לפני חודש, הביאו את עצמם ואותנו להישגים הדמיוניים של מבצע "עם כלביא". הם עצמם יהפכו כנראה הלילה את דיון הקבינט למשחק ילדים בארגז חול. ושלא יובן לא נכון, להתווכח זה לגמרי בסדר. אבל בשביל לריב צריך שניים. טועה מי שחושב שרק הפוליטיקאים, או רק הגנרלים, אחראים לעימות.

לפחות בנוגע לסגנון, כולם יכולים וצריכים להרגיע.
בכל מקרה, הנה סקופ - לרוב עם ישראל לא משנה מי אשם במצב. יכול להיות שבאולפן אחד יגבו את זמיר ובאולפן אחר יצדיקו את נתניהו. זה מעניין את רק הקצוות הקולניים. מה שרוצה הציבור הרחב שבאמצע הן תוצאות והצלחות. וכדי להגיע אליהן - כך למדנו כאמור מהניסיון – חייבים להיות שיתופי פעולה, אחדות מטרה ואחדות דרך.

אמנם דביק ובנאלי לומר אך לממשלה אין צה"ל אחר. ממש באותו אופן זמיר לא יכול להחליף את נתניהו או סמוטריץ'. קשה ככל שזה יהיה, הם צריכים להשלים עם המגבלות שהוא מציג. באותה מידה הוא צריך להבין שהצדק לא רק אצלו.

כי נכון לעכשיו, חצי שנה לאחר שהרמטכ"ל הצהיר, "ניצחון והכרעת האויב! זוהי משימתנו, זהו ייעודנו. על אויבינו ששאפו להשמידנו, ששחטו ואנסו, ששרפו וחטפו – ננחית מכת מחץ! 'לא נשוב עד כלותם', ולא נשקוט עד שובם של אחינו ממנהרות השבי - זוהי חובתנו המוסרית", לדאבון הלב המשימות והיעדים לא הושלמו. הוא הדין ל"ניצחון המוחלט", של נתניהו.

כך שלא אכפת אם זה בגלל זמיר או בגלל ביבי, מה שרוצה הרוב הדומם הוא את החטופים בבית ואת חמאס מושמד. ואת המטרות האלה, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, השרים והאלופים, ישיגו רק אם יעבדו ביחד. מנגד, קרבות הבוץ בניהם רק יעמיקו השקיעה שלנו בבוץ העזתי.