התמקדות העולם בקורבן מדומה מסיטה את תשומת הלב מפשעי החמאס

במצלמה האנטישמית תקוע הזום. היא תמיד מצלמת באופן סלקטיבי את האובייקט שנבחר בקפידה בכדי לבסס את הנרטיב שמאחוריה. זאת תעמולה. לו רק היתה מרחיבה את המסגרת – היתה רואה את האמת. אבל הפעולה הזאת, של סיבוב פרק היד, זה שיכניס לפריים אלמנטים זרים לעלילת הדם נגדנו, זאת פעולה בלתי אפשרית ממש. כי במצלמה האנטישמית תקוע הזום.

הכי קל להגיד: יש רעב בעזה (ראינו תמונות! אפילו מלאניה חושבת שזה נורא מה שקורה אין דה גזה!). למה? בגלל שישראל פלשה לשם. כלומר ישראל אשמה. מ.ש.ל. כל מסקנה אחרת או אפילו בדל מחשבה בכיוון, מצריכים מאמץ מחד וקבלת מורכבות מאידך. בשביל מה? כבר יש לנו דעה נחרצת, והיא מסתדרת כל כך טוב עם השקפת העולם שלנו, למה להתאמץ?

מוחמד זכריה איוב אל-מתוק בידי אישה, אולי אימו. צלעותיו בולטות. האור המושלם שנופל עליו בעוד שאר החדר נותר חשוך, מדגיש את חוט השדרה הבולט שלו. מבט אחד בתמונה אומר: יש רעב בעזה. מכאן הדרך פתוחה: זה לא סתם רעב, זאת הרעבה מכוונת של ישראל נגד העזתים כולם, שמונעת מהם צרכים הומניטאריים בסיסיים בכדי לשבור אותם. זה חייב לעצור עכשיו.

העובדה שמוחמד סובל ממגוון מחלות כרוניות גנטית כולל שיתוק מוחין והיפוקסמיה לא בלבלה איש בניו יורק טיימס. למה להרוס אייטם טוב ותמונה מצוינת עם עובדות. אני לא באמת יודעת מה קורה בעזה, אני מניחה שיש אנשים רעבים (סוד: לא בגלל ישראל שמזרימה לשם אוכל בכמויות, אלא בגלל חמאס שבוזז אותו ומשתמש בו כמקור הכוח הכמעט אחרון שלו על האוכלוסיה), אבל דוקא הפייק של התמונה הזאת מעיד שאם יש רעב – הוא לא נוראי. אחרת היו המוני ילדים רעבים, פוטוגנים לא פחות מאל-מתוק, ללא מחלות גנטיות.

אנחנו לא צריכים להשתמש בשקרים בשביל להעביר את הטענה שלנו, אבל למרות שזאת האמת, נדמה שאיש כבר אינו מקשיב. זה לא שהזוועות שעברנו פחות פוטוגניות, וזה לא שההסברה הישראלית גרועה מזו העזתית. היא פשוט לא לגיטימית בעולם. זה לא שאנחנו בתחרות מי סובל יותר, ואם כן – אשמח שנפסיד בה תמיד. גם בעיני העולם אין תחרות כזו כי המשחק מכור מראש. כאב של יהודים מתנגש עם כל האמונות הבסיסיות של העולם האנטישמי ולכן לא מקבל הכרה. מה שמכונה "העולם" חסר אמפתיה אליו, אלינו.

הסרטונים האיומים שהפיץ חמאס והג'יהאד האיסלמי של החטופים רון ברסלבסקי ואביתר דוד – נכונים לצערי. הם סובלים מהרעבה שיטתית ומכוונת ע"י חמאס, שמשתמש בסבלם בכדי ליצור לחץ על המשפחות האומללות שלהם ועלינו, האזרחים בישראל, שנדמה שהסבל שלנו לא מפסיק מאז 7.10. ושוב, התוקפן הופך לקורבן. ההתמקדות ב"קורבן המדומה" — תושבי עזה כקולקטיב — משרתת את מטרותיו של חמאס: להסיט את תשומת הלב מהפשעים שהוא עצמו מבצע, הן נגד חטופים ישראלים והן נגד עמו שלו.

וכשהעולם מביט בשתי התמונות האלה, האחת פייק של ילד עזתי והשניה של רום ואביתר, הוא צריך לשאול את עצמו מה האמת ומי אחראי לאמת הזאת. נכון להיום, העדויות על מצוקת החטופים ברורות, קשות ומטרידות, בעוד הטענות על "רעב המוני" בעזה עדיין רחוקות מלהיות מגובות בנתונים מהימנים, גם אם גרוסמן מדבר על רצח עם. כל עוד מתקיימת סימטריה שקרית בין חמאס וישראל, ימשך העיוות המוסרי הזה וגרוע מכך: ירחק היום שבו הסבל, משני הצדדים, יפסק.