איך איבדנו את אירופה: כישלון ההסברה הישראלית

"אתם לא מבינים מה אנחנו עוברים", אמר המנהיג האירופי הבכיר לנשיא המדינה יצחק הרצוג. בהתחשב בכך שלו אין עשרות חטופים במנהרות עזה אלא לנו, רחמיו העצמיים היו קצת מוגזמים. הרצוג דיבר אתו כחלק מקרב הבלימה שנועד למנוע את הוצאת ישראל מתכניות הטכנולוגיה המשותפות בינה ובין האיחוד האירופי, במסגרת תכנית "הוריזן". אותו בכיר אירופי רצה לעזור. כך גם מנהיגי גרמניה, איטליה, הונגריה, צ'כיה ואחרים שהרצוג, נתניהו וסער דיברו איתם בימים האחרונים.

אלא שהאירופים היו ועודם נתונים לבליץ תעמולתי של חמאס, קטאר, השמאל הקיצוני, האנטישמים הקלאסיים של אירופה, האו"ם, הרשתות החברתיות והתקשורת הממוסדת. כולם יחד וכל אחד לחוד, עשו יד אחת כדי להוקיע את ישראל כפושעת מלחמה שמבצעת בעזה רצח עם באמצעות הרעבה. אנחנו מול קמפיין השנאה, די הרמנו ידיים. כלומר מאחורי הקלעים הורמו טלפונים ברגע האחרון. לפניהם, הבמה הייתה בלעדית של אויבי ישראל.

הצונאמי התקשורתי התרומם לסחף מדיני שהיבט אחד שלו היה שרשרת ההצהרות של מנהיגים במערב על כוונתם "להכיר במדינה פלשתינית". הברווז הצולע, עמנואל מקרון - ששובר מלטה את אחוזי הפופולריות של נשיאים צרפתיים - רשם לעצמו הצלחה על חשבוננו.

היבט האחר של הנחשול היה "העונש" המתוכנן לישראל באיחוד האירופי. הוא נולד במשרדה של נשיאת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין, שנמנית דווקא על אוהדי ישראל ביבשת. הרעיון היה לזרוק פירורי בשר לשפע הגורמים העוינים לישראל בממסד האירופי, וכך לסכל צעדים קשים יותר. אם ההצעה הייתה מתקבלת, מחברות ישראליות הייתה נמנעת בעתיד האפשרות להשתתף בפרויקטים טכנולוגיים בתחום הסייבר.

בסופו של דבר גם זה לא קרה. כתוצאה מהבליץ הנגדי של הצמרת הישראלית, איטליה וגרמניה שמו רגל כבדה נגד ההצעה וכרגע היא נפלה. ואולם השיחות עם אותם מנהיגים אירופים קשות. הן בעיקר עמדו בניגוד משווע לאופוריה שהייתה רק לפני שבועות בין אותם אישים ממש, משני צדי קו הטלפון.

קחו למשל את קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, שפעמיים דיבר השבוע קשות עם נתניהו. לפני חודש, כשמטוסי חיל האוויר חרשו את מתקני הגרעין של איראן, הקנצלר הצהיר "שישראל עושה את העבודה המלוכלכת בשביל העולם". השבוע, בתפנית של 180 מעלות, כבר אמר כי הוא "מודאג" ממדיניות ישראל, והכריז על רכבת אווירית לעזה.

"אנחנו רוצים לעבוד עם המדענים שלכם", אמר מנהיג אירופי בכיר באחת מהשיחות הללו לעמיתו הישראלי. הוא, כמו מרץ ופון דר ליין למשל, מכירים במחויבות המוסרית של אירופה לישראל ובערך הרב שהאיחוד מפיק מהקשר עם המדע והטכנולוגיה הישראליים. אלא שהלחץ הפוליטי סביבם כתוצאה מ"קמפיין ההרעבה", דוחק אותם לפינה. מתברר שפוליטיקאים מזגזגים משיקולי פוליטיקה פנימית יש בכל מקום.

שכן ההתהפכות של מרץ היא תוצאה ישירה של הצלחת הקמפיין החמאסי, בזמן שההסברה הישראלית מיובשת. כי אם ישראל הייתה מדבררת את עצמה כמו שצריך - למשל, מגייסת את החטופים נגד הכרה במדינה פלשתינית, ומזינה את תומכי ישראל במידע אמת על המתרחש בעזה לפני הודעות המנהיגים ולא אחריהן - הפגיעה בישראל הייתה בוודאות מצומצמת יותר, אם בכלל.

אם במקום לברך את הניו יורק טיימס על התיקון שאינו תיקון בנוגע לתינוק החולה מעזה, היינו מספרים לכל העולם שצלמי העיתון בעזה הם אנשי חמאס - לא בטוח שטראמפ היה מדבר בשם מלניה על "רעב בעזה". אבל ישראל שותקת, והשתיקה מתחילה אצל ראש הממשלה.

מסיבות שגם גדולי תומכיו לא מבינים, נתניהו מייבש את ההסברה הישראלית. כך למשל, את אנשי מערך ההסברה הלאומי, הוא פגש פעם אחת בלבד מאז פרוץ המלחמה. זה קרה ב-10 באוקטובר 2023. מאז, לאנשים שאמורים לספר לכלל גופי ההסברה בארץ מהי מדיניות ישראל, אין למעשה מושג מהי. ראש הממשלה לא אמר להם.

באותה מידה, נתניהו מעולם לא נועץ בדרגי המקצוע בדבר הצעדים שכדאי או לא כדאי לעשות. כי סביר מאוד שהם היו מזהירים אותו שלא להתראיין ל"נלק בויז", שני היוטיוברים שלאחר פרסום הפודקסט, כינו את ראש הממשלה, "היטלר".

באוזני מי ששוחחו אתו בנושא ההסברה, נתניהו טען שאין בה צורך כי העובדות מדברות. זו גישה תמוהה מאוד. כי כמובן שקודם כל זו המדיניות עצמה שמשפיעה, ומיד נגיע לכך. אבל מי כמו נתניהו, שהסביר אינספור פעמים כי כוחו הפוליטי בארה"ב נשען על המוכרות שלו שם, מבין עד כמה המילים חשובות.

אשר למדיניות, ביקור ויטקוף ביממה הקרובה אמור להוביל להכרעות בדבר השלבים הבאים. עסקה עם חמאס אפשרית רק אם נענים לתנאי הכניעה של הארגון. נתניהו שולל זאת בתוקף. מאידך, אופציית "מצור" או "סיפוח", יעלו במחיר נזקים מדיניים עצומים - ומה שקרה השבוע מול האירופים הוא רק קדימון. מאידך, גם מסלול צבאי מהיר להכרעת חמאס, נראה מסובך מאוד. החטופים הפכו לפוליסת הביטוח של הארגון, יש אומרים פוליסה נצחית.