יש שלושה מרכיבי עומק במשבר הבינלאומי שישראל נקלעה אליו פתאום. דווקא כאשר יזמה ודחפה חלוקת מזון ואספקה לרצועת עזה, המסע המאשים אותה בהרעבה קיבל ממדים מפלצתיים.
קודם כל, נתון רקע על התהליכים שאירופה עוברת מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. העשור של שנות השבעים, למרות שהאינטלקטואלים בישראל לא סיפרו לנו עליו, הוא מקביל בחשיבותו לעשור של שנות השלושים. שנות השלושים היו שנות הפייסנות כלפי המשטר הנאצי. הן הגיעו לשיאן בהסכם מינכן ולאחר מכן הסכם ריבנטרופ מולוטוב שסללו את הדרך להיטלר לפתוח במלחמת העולם ה-2 ולחורבן השואה.
שנות השבעים היו גם הן שנות פייסנות. פייסנות וכניעה. לטרור הפלשתיני שקיבל גיבוי חזק מבריה"מ והשירותים החשאיים של מזרח אירופה, כמו השטאזי והסקוריטטה. האירועים מוכרים והגיעו לשיאם בטבח הספורטאים במינכן בספטמבר 1972. באותן שנים חל מהפך פוליטי כאשר עלו לשלטון שלושה ראשי ממשלה סוציאליסטים, אולף פלמה, וילי ברנדט וברונו קרייסקי באוסטריה. הם העניקו לגיטימציה מלאה ליאסר ערפאת, סגרו איתו דילים של כניעה כדי שלא יבצע פיגועי טרור על אדמתם. צרפת ואיטליה כמובן השלימו את הדו-קיום בטרור.
כשעלה חמאס לשלטון בעזה כבר החלו גישושים וניתנה לגיטימציה הדרגתית מצד האיחוד האירופי כלפי חמאס. בסופו של דבר, לאחר שכמעט הובס התלכדו 25 מדינות לאחרונה והעניקו גב בינלאומי לחמאס בעיצומו של משא ומתן להפסקת אש ושחרור חטופים. הצהרת 25 המדינות פוצצה את המשא ומתן ובמקום לקצר את המלחמה, גרמה להארכתה מבלי שניתן אופק לסיומה. יתר על כן, מנהיג העם הרעב, חליל אל חיה, נכנס לאופוריה דומה לזו שתקפה את מנהיגי חמאס ואוהדי הג'יהאד האנטישמי ב-7 באוקטובר, וקרא לעמי ערב לתקוף את ישראל בכל החזיתות.
את הצונאמי של ההיסטריה הנאצית מגלמים האשמותיה של שליחת האו"ם לזכויות האדם פרנצ'סקה אלבנזה, כי צה"ל יורה במכוון על ילדים – קודם בראש ואחר כך באברי המין. קשה לצטט שקרים בסדר גודל כזה אבל האלימות בדרכים האפילות של אירופה נגד יהודים מעידה שזהו רק קצה הקרחון.
גורם שני, קונקרטי שיותר, הוא חוסר המוכנות של צה"ל עד כדי למחדל לסוג כזה של מלחמה ארוכה ומתמשכת; זה מחדל שהממשלה שותפה לו: התורה של בן גוריון אומרת שמלחמה תהיה קצרה ככל האפשר. אבל חיסול חמאס אכן דורש לחימה לאורך זמן הרבה יותר ממה שצה"ל התנסה. צה"ל היה צריך לקחת בחשבון שבמלחמה מתמשכת יגיע רגע ההתפרצות האנטי-ישראלית. מזכיר האו"ם גוטרש אותת לכך כבר ב-7 באוקטובר באומרו, כי הטבח וכל מה שנלווה לו "לא התרחש בחלל ריק". צריך להבין את הקניבלים.
היסוד השלישי למצבנו בזירה הוא הקמפיין המתמשך בתוכנו של שנאה פנימית ודה-לגיטימציה של גורמי האליטה לממשלת נתניהו וברבדים מסוימים גם למדינת ישראל עצמה. יש ניסיון לייצר רגע היסטורי בנוסח סברה ושתילה אבל חסרות לפלשתינים התמונות המתאימות. לישראל יש הרבה תומכים ובעלי ברית; הממשלה צריכה ליזום מתקפת נגד שתהפוך את תומכי ישראל באירופה לרשת אפקטיבית שתפעל באופן מתואם בבתי המחוקקים בכל מדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו