קמפיין ה"הרעבה" של תושבי רצועת עזה, המתנהל על ידי חמאס, פטרוניו בקטאר ותומכיו בזירה הבינלאומית, נחל השבוע הצלחה מסחררת. הוא חייב את ישראל להיכנע לדרישות הקהילה הבינלאומית, לעצור את הלחימה באופן חלקי ולהצניח באופן ישיר סיוע לאויב.
רה"מ נתניהו: *״יש לנו עבודה להשלים - את חיסול החמאס והשבת חטופינו. אלו שני יעדים שלובים זה בזה״ // איתי בית-און/לע״מ
גם אם יתגלו שיקולים אחרים שעמדו בבסיס החלטת ממשלת ישראל, הרי שהצלחת קמפיין ה"הרעבה" מהווה מראה מאוד לא מחמיאה לכישלון ההיסטורי של ישראל בניהול מאמץ התודעה.
השימוש שעשיתי במושג "מאמץ התודעה" אינו מקרי. שנים שאנחנו מלינים על "ההסברה הישראלית" הכושלת. אלא שעצם השימוש במושג "הסברה" מהווה חלק מהותי של הבעיה. לא תמצאו בשפות אחרות שימוש דומה במילה "הסברה". מדינה המאמינה בצדקת דרכה יודעת מה הנרטיב שעל פיו היא פועלת ומבינה שעליה להכריע את אויביה, לא צריכה להסביר ולהתנצל. היא צריכה להפעיל מאמצי השפעה על התודעה, מאמצים שישרתו את יעדיה האסטרטגיים.
השימוש בזרוע התודעה, או בחזית השמינית במלחמה הנוכחית, רלוונטי לשלוש קבוצות: החברה הישראלית, האויב והקהילה הבינלאומית. למרבה הצער, ישראל כשלה בשימוש במאמץ התודעה מול כל אחת מהקבוצות הללו.
חובה לגבש נרטיב ברור
ביחס לחברה בישראל – ההנהגה חייבת לגבש נרטיב ברור: ישראל יצאה למלחמת אין ברירה מול אויב רצחני. תכלית המלחמה היא הכרעת חמאס ושחרור החטופים. למרבה הצער, גם הנרטיב הצודק והברור הזה מאותגר על ידי חלקים בחברה ובתקשורת הישראלית. על ממשלת ישראל לתקשר את הנרטיב שעל פיו היא פועלת באופן שוטף, ולהבהיר לציבור מהן הדרכים שאותן היא נוקטת כדי לקדם את מטרותיה.
מטרת הפעלת זרוע התודעה על האויב הינה לגרום לו להרגיש חוסר תקווה ולשבור את רוחו. מטרות אלה יושגו בפעילות צבאית רציפה ואגרסיבית וביצירת התחושה אצל האויב כי הוא מבודד וללחימתו אין תוחלת. כאשר האויב נחשף לקריאות בישראל לעצירת המלחמה ולהשבת חטופים "בכל מחיר", כאשר הוא מקבל זרם של משאיות אספקה על בסיס יומי, וכאשר הוא מצליח ליצור אמפתיה לסבלו בקרב הקהילה הבינלאומית - רוחו לא תישבר.
השימוש בזרוע התודעה אל מול הקהילה הבינלאומית נועד לייצר דה־לגיטימציה לאויב ולגיטימיות למלחמתה של ישראל. כפי שנוכחנו לדעת, אלה יעדים חיוניים מאין כמותם, המשפיעים באופן ישיר על יכולתנו לעמוד ביעדי המלחמה. דה־לגיטימציה לישראל מתורגמת להיעדר חימושים ולאספקת מזון לאויב.
שלוש טעויות בסיסיות
שלוש טעויות בסיסיות מלוות את התנהלותה של ישראל בשימוש במאמץ התודעה במשך עשרות שנים. הראשונה היא היעדר נרטיב ברור שהקהילה הבינלאומית יכולה לאמץ, בהתחשב בגישה העוינת והחשדנית הבסיסית כלפי ישראל במרבית מדינות העולם.
כך לדוגמה, במקום לנסות להוכיח שצה"ל הינו צבא מוסרי ושאין רעב בעזה, צריך לאמץ את הנרטיב שלפיו חמאס אחראי לסבל הישראלים והעזתים כאחד.
וכאן אנו מגיעים לטעות השנייה, הקשורה בשימוש בכלים הלא נכונים ובמשאבים הבלתי מספיקים כדי להעביר את הנרטיב הנבחר. בעולם של רשתות חברתיות, הסבריהם המנומקים של מדינאים או פרשנים לא מייצרים שינוי בתודעה הבינלאומית.
השימוש בזרוע התודעה, או בחזית השמינית במלחמה הנוכחית, רלוונטי לשלוש קבוצות: החברה הישראלית, האויב והקהילה הבינלאומית. למרבה הצער, ישראל כשלה בשימוש במאמץ התודעה מול כל אחת מהקבוצות הללו
צילום אחד של איש חמאס היורה בילדה עזתית המהודהד על ידי משפיעני רשתות יניב תוצאות טובות יותר בסדרי גודל. האתגר העומד בפנינו מחייב השקעה של מיליארדים ברשתות חברתיות, בשיתופי פעולה עם אישי תקשורת ומשפיענים שאינם ישראלים ובגיוס תמיכה בקמפוסים ברחבי העולם - וזו כמובן רק רשימה חלקית.
הטעות השלישית משקפת אותו דפוס מחשבתי גלותי ומתנצל, המגולם במילה "הסברה". גם בחזית התודעה עלינו לעבור מהגנה להתקפה. במקום להגיב לקמפיינים - ליזום אותם. במקום להתנצל - להאשים. כפי שראינו במלחמה הנוכחית, לישראל יש יכולות וכלים יצירתיים ומעוררי השתאות. הגיע הזמן שנפנים כי עלינו להשתמש בהם גם בחזית התודעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו