עמדתו של מקרון לא צריכה להשפיע על המדיניות הישראלית

"הסכמי אוסלו הביאו לכאן את הרשות הפלשתינית המושחתת והמיטו עלינו מוות, הרס, שחיתות ואובדן תקווה". את הטענות הללו יכול היה עמנואל מקרון לשמוע לא מפיהם של ישראלים - שרים בממשלה או דוברי הימין - אלא מפי ראשי חמולות ושייח'ים בכירים בחברון, שהסבירו היטב למה אין תוחלת לרעיון המדינה הפלשתינית וביקשו להצטרף ל"הסכמי אברהם" כמסגרת עצמאית נפרדת מהרש"פ בשם "אמירות חברון".

נכון אמנם שהפרסומים על כך הוכחשו, אך לא צריך להיות מזרחן דגול או איש מודיעין כדי לעמוד על הסיבות להכחשה, ומתוך כך - גם על אמינותה.

נשיא צרפת לא הפתיע כשהחליט להצטרף למנהיגי אירלנד, נורבגיה וספרד שהכריזו לפני יותר משנה על הכרה חד־צדדית במדינה פלשתינית. הרעש שעורר צעד זה באותם הימים היה גדול יותר מהשפעתו המעשית, והוא נבלע בתוך המולת המלחמה במזרח התיכון. חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן היתה אמורה לרסן יוזמות כאלה, הגם שמקרון כבר הוכיח שהוא לא מחויב להצהרות מוושינגטון.

כך או אחרת, הודעתו של מקרון מעלה את הרושם כי מה שחשוב בעיניו הוא עצם היוזמה ולא תוכנה או מרכיביה. אין בצעד הזה אפילו את ההבנה באשר להשלכות העשויות להיות לו על יחסי הכוחות בתוך המחנה הפלשתיני בעצמו: מהלך כזה לא יחזק את אבו מאזן או את הרשות הפלשתינית, שבהם מקרון מבקש לתמוך. לאחר טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, הקרדיט על ה"הישג" הזה יינתן במלואו לחמאס.

בחמאס מרוצים

"ההכרה במדינה הפלשתינית באה בעקבות מלחמת 'מבול אל־אקצא' ועמידתה האיתנה של ה'התנגדות'", התגאה בכיר חמאס חוסאם בדראן, לאחר הכרזתם של מנהיגי ספרד, אירלנד ונורבגיה. זה מה שיאמרו דוברי ארגון הטרור גם בעקבות הודעת מקרון.

הכתרתו של חמאס כגורם שבזכותו יקבלו הפלשתינים את ההישג הזה, יחד עם הפופולריות הגבוהה שלו בציבור הפלשתיני, וכשברקע כבר ניטש מאבק הירושה על כיסאו של אבו מאזן, יקצרו את הדרך להשתלטות חמאס על הרש"פ גם ביו"ש.

ולא רק זאת. כל הישג שייזקף לזכות חמאס, ובפרט מהלך מדיני כזה, הוא רוח גבית לדרך הטרור. במקום להתאחד סביב העמדה כי דרך זו פסולה מעיקרה, המסר בצעד הזה הוא הפוך: הטרור משתלם.

ועוד: המחשבה כי "הרשות הפלשתינית" מסוגלת לשאת את עצמה ולתפקד כמדינה עצמאית, מתעלמת מבעיות היסוד של הישות החולה הזו, החל מהלגיטימיות המוגבלת של הנהגתה ובעיות מבניות פנימיות, עבור בתמיכתה בטרור, וכלה בחולשתה הבסיסית לאכוף את הסדר ולהתמודד עם איומים ביטחוניים.

אלפי המעצרים שצה"ל והשב"כ מבצעים בשטחי יו"ש מדי שנה הם מרכיב בסיסי בתוך שורה של מאמצים שישראל נדרשת להשקיע כדי לאפשר יציבות ביטחונית ולרסן את הטרור באזורים שנתונים לשליטת "הרשות הפלשתינית". בלי הקביים הללו, של ישראל, ספק אם היא היתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה מול אתגריה.

מבחינה מעשית, השפעותיה של ההכרה החד־צדדית מוגבלות למדי. ההכרה אינה מתייחסת לסוגיית הגבולות, ובאופן זה רוב מדינות העולם כבר הכירו במדינה הפלשתינית כשהתקבלה כמשקיפה באו"ם. השפעת ההצהרות הללו היא בעיקר במישור התודעתי ובסחף שהן עלולות ליצור, בייחוד כשהן מתרחשות במקביל להליכים בבית הדין הפלילי (ICC) ובבית הדין לצדק (IJC) בהאג, ובשעה שהממשל האמריקני לוחץ על ישראל להסכים לעסקה, שאחד ממרכיביה הוא התחייבות לתהליך שיוביל למדינה פלשתינית.

לאחר המחיר הכבד שישראל שילמה ועודנה משלמת, הדרג המדיני לא רק רשאי אלא חייב לנקוט גישה מפוכחת, זהירה וחשדנית, לסמוך רק על עצמנו ולהימנע מכניסה לתהליכים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם.

נגן על עצמנו בעצמנו

במישור הביטחוני, תהא אשר תהא הגדרתם של הפלשתינים, ישראל תצטרך להמשיך את נוכחותה ולעשות למען ביטחונה את כל מה שהיא עושה כיום, ללא שום פשרות.

יהיה עליה להמשיך ולשמר שליטה מוחלטת ואפקטיבית בגבולות ובקו התפר, להבטיח חופש פעולה ביטחוני בתוך השטח, ולמנוע תהליכים דוגמת אלה שהתרחשו בעזה.

צה"ל והשב"כ יידרשו להמשיך בפעילותם נגד תשתיות הטרור, לסכל הברחות או ייצור של אמצעי לחימה, לנקוט גישה חשדנית גם ביחס למנגנונים הפלשתינים ולמנוע בכל דרך את האפשרות שחמאס ישתלט על מוסדות השלטון - בין במישרין ובין בשותפות עם גורם פוליטי אחר או באמצעות גורמי פרוקסי. זוהי המשמעות של הקביעה "נגן על עצמנו בעצמנו".

הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית