במהלך הפגנה נגד הממשלה שדוגלת בהמשך המלחמה ונגד סיומה, שהתקיימה הערב (שבת) בכיכר הבימה בתל אביב, נאמה ורד שביט פימה, אם לשני לוחמים, אח בסדיר והשני במילואים.
"הבן שלי חגג השבוע יום הולדת 20 בעזה. גם את יום הולדתו ה-19 הוא חגג שם. את תעודת הבגרות שלו קיבלנו בדואר, בזמן שהוא נלחם בלבנון! כשאני אומרת להם לפני עוד סבב, אולי די? כבר עשיתם מספיק. תמיד אותה התשובה: 'הצוות נכנס, אני נכנס. אם אני אסרב, העומס יפול על חברי'. אני חינכתי אותם לקדושת החיים. לערך של חברות ורעות. ומישהו פה מנצל את החינוך והערכים של ילדי כדי להמשיך מלחמה מיותרת. מלחמה ללא מטרה".
עוד הוסיפה שביט פימה כי "יש עייפות, יש שחיקה פיזית ונפשית. יש בלבול וחוסר הבנת המטרה. יש פחד גדול שמא ייפגעו חטופים. החיילים, רובם סובלים מפציעות בגלל פשפשים, זיעה וחוסר היגיינה. חלקם סובל משברי הליכה, מכאבי גב. לחלקם התחילו טיקים במקומות שונים בגוף והפרעות שינה – מתוך לחץ מתמשך.
לפני התמרון הנוכחי בעזה הגענו הורי הצוות לפגוש אותם בדרום, שמענו את הלוחמים בפעם הראשונה בצורה ברורה אומרים: 'תעצרו את זה. אין לנו כוחות יותר. צְאו לרחובות. תצעקו בשבילנו'. בתחילת המלחמה זה היה ברור, נלחמים על הבית, היה קשה, אבל ידענו למה אנחנו שם. ועכשיו – כבר לא".
עוד היא חשפה: "כשהם יוצאים לרגע מהזוועה של עזה הם שומעים על הקומבינות שנעשות על הגב שלהם: על חוק ההשתמטות. על הארכת השירות. על הכספים שמועברים לאוכלוסייה שלא משרתת, בזמן שלהם חסר ציוד, ומה שיש מיושן ולא תקני.
בתחילת המלחמה אמרו: 'גם אם נגייס את החרדים לא נספיק להכשירם למלחמה הזאת'. אז אני רוצה להגיד לכם – שנה וחצי הכשרה הייתה מספיקה ליחידות הכי קרביות בצה"ל. כשהבנים שלי באים הביתה אני עסוקה בלחבוש את הפצע הזה שכולנו בתוכו ונזהרת לא לשאול שאלות, כי הם צריכים לחזור להילחם, אני לא באמת יכולה לראות את עומק הפציעה.
אולי כשייסגר הפצע נלמד איך חיים עם הצלקת".
בהמשך הוסיפה שביט פימה: "אנשים אומרים לי – שיסרבו, שלא ילכו, עדיף לשבת בכלא. אני רוצה להגיד לכל מי שאומר לי את זה: חינוך הוא תהליך שנבנה לאורך 18 שנה. אני חינכתי את הילדים שלי שבכלא יושבים עבריינים. לא חיילים עייפים. אני אמא ערה, ערה מאוד, וכבר לא נשאר לי אוויר. תעצרו את המלחמה, תחזירו את כולם עכשיו!".
פרופ׳ יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי, שנכח גם הוא בהפגנה, אמר והצטרף לדברים: "יש בישראל שני גורמים שיכולים להגביל את השלטון ולהגן על הדמוקרטיה – בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. ולכן שניהם תחת התקפה. אחרי שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והסירוב להכיר בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, הגיע תורה של היועצת המשפטית לממשלה, שומרת הסף מספר 1.
ותרשו לי לחזות: אם תחליט הממשלה להדיח את היועצת המשפטית בהתאם למנגנון החדש שהומצא אד -הוק, ואחרי שהממשלה הנוכחית החלה לעבוד על פי ההליך הקיים, ההחלטה תפסל על ידי בית המשפט העליון בכל הרכב שהוא. אין שום רוב - ליברלי או שמרני - בבית המשפט העליון שייתן יד למהלך ושיאפשר את שינוי הכללים באמצע משחק.
הממשלה הזו פועלת לרסק כל מוסד עצמאי שמסוגל לבלום אותה לצד רמיסה של כל נורמה שלטונית. אין פה שום 'רפורמה שמרנית'. רק רצון של הממשלה להיות נטולת מגבלות. מי שלא שפוט שלה אין לו זכות קיום. ולזה חייבים להתנגד!".
פרופ׳ למשפטים וסגן הנשיא למחקר ופיתוח באונב״ חיפה, אורן גזל אייל, ציין: "הטבח הנורא של חמאס ב-7 באוקטובר היה יכול להיות נקודת מפנה. המלחמה שבאה אחריו אולי מוצדקת, אבל נוהלה באיוולת מוסרית ואסטרטגית. הייתי באוקספורד בתחילת המלחמה ונאבקתי להגן על ישראל בזירה הבינלאומית – אך ממשלה שמצהירה שהיא פוגעת באזרחים לא מותירה סיכוי להסברה.
החברה שלנו הידרדרה מוסרית. אנחנו מתווכחים אם להחזיר חטופים גם במחיר סיום מלחמה, כאילו שסיום מלחמה אינו מטרה בפני עצמה. החיילים שלנו נהרגים, החברה מתפרקת, והעולם מסתובב נגדנו – אבל המחיר הכבד באמת הוא ערכי.
במקום לראות את המציאות – מבקשים מאתנו להסיט מבט. התקשורת הישראלית מצנזרת את התמונות הקשות מעזה, כדי שלא נרגיש, שלא נדע. אבל אנחנו מוכרחים לדעת. מוכרחים לראות. זו חובתנו כחברה מוסרית. אני קורא לכם – אל תתייאשו. כל הפגנה, כל קול, כל פעולה – הם חלק מהשינוי. הממשלה הזו תיעלם. הדמוקרטיה תשרוד – אם ניאבק עליה. הפסיקו את המלחמה עכשיו. החזירו את כולם. והחזירו את התקווה לשלום. השינוי מתחיל כאן. השינוי מתחיל עכשיו. השינוי מתחיל בנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו